כמה פעמים.. עונה 2 פרק 17.

נקודת מבט רותם-

שבוע עבר. אני בשבוע ה-31, סבא אמור לקום מהשבעה על אחותו מחר.
לא הגעתי עוד לשבעה, המבטים הספיקו לי. לא רוצה להיות במקום שאני לא רצויה..
"ענת יש לך היום בית ספר" הזכרתי לה כשהיא נשכבה במיטה של מתן ושלי ולא הסכימה לקום, רק השעינה את ראדה על ביטני ושמעה את הבעיטות של העובר.
"אני יודעת. אבל השמש זורחת, אני לא צריכה לבזבז את היום היפה הזה על בית ספר!" אמרה בהתרגשות
"השמש זורחת, אבל את צריכה ללמוד. כשתחזרי מהלימודים נלך לטייל בשדות ונקטוף תותים." הצהרתי
"את תאכלי תותים? אסור לך תותים" הזכירה לי ענת, הרופא שלי הילדה הזאת.
"אני רק אסתכל, לא אוכל." חייכתי
"אז אם ככה- אני לא רוצה תותים. את תקנאי" אמרה ברצינות
"נלך לקטוף אוכמניות ותותים. נכין פאי" חייכתי בהקלה שיש לי ילדה מתחשבת כזו..
"אמא אני אוהבת אותך" אמרה ענת והלכה להתלבש בחדרה בעוד שאני התארגנתי גם.

מתן היה בלימודים, הוא עובד ולומד קשה.. לפעמים כואב לי שהוא צריך לספוג את כל זה

שמתי את ענת בלימודים והמשכתי ללימודים גם אני, אי אפשר להיות בבית כל הזמן.
באמצע הנסיעה שיחה נכנסה אל הנייד שלי. מספר לא מזוהה.

-"הלו?" שמתי את השיחה על ספיקר
"רותם. א-את תבואי היום?" קול מבוגר דיבר מבעד לשיחה
-"סבא?" שאלתי ללא הבנה
"לא באת לכל השבעה. רציתי שתבואי, שתכירי את המשפחה שלי" אמר באכזבה
-"אני מצטערת. קשה לי לבוא לשם, האנשים וכל ה- כל ה-.. אני מצטערת." גמגמתי
"תבואי בשבילי. תכבדי אותי, אל תגרמי לי לצער יותר ממה שיש לי" אמר בעצב
-"אני אבוא." מלמלתי באנחה שקטה וסיימנו לדבר.

הלימודים עברו בסדר, פגשתי בעדי שהייתה בשבוע ה-32 לפי הערכתה.
דיברנו בחיוכים שקטים ולאחר מכן כל אחת חזרה לעיסוקיה.
אני הלכתי הביתה והכנתי במזוודת פיקניק פירות חתוכים בתוך קופסא, שוקו, כריכים עם סלט ביצים ומיונז. וכמובן קופסא שתשמש לנו לתותים ולאוכמניות.
שמיכת פיקניק הוכנסה למזוודה ולאחר מכן סגרתי אותה.
אני מוכנה.
"אני באה!" אמרה ענת ובאה אל הסלון עם כובע והנייד שלה שתוכל לצלם

הושבתי את ענת במושבה וחגרתי, מתחילה בנסיעה ומחייגת אל מתן בזמן שנכנסצי אל תוך בשדות עם הג'יפ של מתן.

-"בייבי" אמרתי מהר למתן לפני שינתק
"כן, יפה שלי הכל טוב?", צחק
-"כן!, אני וענת עושות פיקניק בשדות, אתה מצטרף?" צחקקתי
"בהחלט. איך הבטן?" התעניין
-"יותר טוב. טוב מתני, אני מחנה את הרכב ליד העץ איפה שהתותים והחסה, ואוכמניות כמובן" צחקתי.
"אני 10 דק' שם." ענה וסיימנו לדבר.

ירדנו מהרכב ופרשתי את השמיכה על הדשא הנעים והנחתי את מזוודת הפיקניק שם. היינו לבד, השמש, הצמחים ואנחנו.
"ענתי, תראי זחל" הראתי לה את הזחל המתפתל על התות האדום שכל כך רציתי לנגוס בו.
"אמא, תראי! פרפרים" אמרה ענת באנגלית בהתרגשות
"נכון. הפרפר היה לפני כן זחל, הפך לגולם ואז לפרפר" עניתי בעברית
"אני אוהבת פרפרים!" אמרה בשמחה ענת באנגלית וקטפה תותים ואוכמניות והכניסה אל תוך הקופסא.
"אני יכולה לטעום?" שאלה ענת, הנהנתי בראשי. למרות שזה לא היה שטוף. אבל זה טבע- מותר.

כשענת סיימה לקטוף את הפירות התיישבנו על השמיכה ומתן בדופיוק הגיע, מחנה מאחורי ויוצא מהרכב.
"מה אוכלים?" שאל בחיוך כשראה את ענת ואותי אוכלות כריכים .
"סלט ביצים עם מיונז, יש שוקו ופירות" חייכתי
"אני אשמח!" ענה ונשק לראשה של ענת ואז עבר לנשק את שפתיי והתיישב לידי, מתחיל לאכול.
"סבא שלי רוצה שנבוא ליום האחרון של השבעה" נאנחתי בעצב
"את לא חייבת ללכת אם לא בא לך" ענה מיד
"כן. אבל הוא אמר שזה חשוב לו.." נאנחתי
"אמא טעים לי!" אמרה ענת בעברית סוף סוף ושתתה מהשוקו בחיוך קטן
"יופי ילדה שלי!" אמרתי בחיוך וצילמתי לג'ייסון מיד את ענת

הגענו הביתה ומיד נכנסנו למטבח להכין פאי, נביא את זה לשבעה.
"תרים את ענת על הדלפק" אמרתי למתן והוא עשה כדברי וענת התחילה לשטוף את הפירות.
הכנתי את הבצק במהירות תוך כדי שענת עזרה לי וספרה את הכמויות שצריך להכניס.
מתן הכין את הסירופ ואת המילוי של הפירות ביחד עם ענת כשהוא נותן לה לערבב את הפירות בסיר בשביל שיקבלו קרמל ויוציאו מיץ טעים בשביל העוגה השניה שתהיה לבית. עוגת גבינה עם אוכמניות ותותים.

"והנה הכל בתנור" צחקה ענת וחיכתה בסבלנות עד שזה יאפה.
הכנו 2 עוגות פאי גדולות לציונה ולאבלים, ועוד 2 בינוניות לבית ולענת שתביא לג'ייסון כשהיא תלך אליו היום בערב כשאני אהיה אצל האבלים.
עוד עוגת גבינה לבית עם סירופ של פירות יער.

–

עידכנתי את ג'ייסון שאני שמה את ענת אצלו בגלל השבעה, הוא תמך בי דרך הנייד.
"יאלה ענתי" זירזתי את ענת כשנכנסנו לג'יפ של מתן . מתן נהג ואני ישבתי על ידו וליטפתי את ביטני כשענת הייתה מאחורה חגורה והחזיקה בפאי האוכמניות והתותים.
"אני אראה אותך מחר ענתי, נשבעת." נשבעתי לדבר היקר לי מכל כשג'ייסון לקח אותה מהרכב והביט על העוגה שהביאה ומיד שיבח אותנו.
"ביי, אמא. אני אוהבת אותך. ואת מתן!" צחקקה ונכנסה עם ג'ייסון אל הבית לאחר שג'ייסון אמר לנו בשקט "תהיו חזקים".

הגענו לשבעה וירדתי מהאוטו בזהירות עם העוגה העטופה.
מתן הניח את ידו על גבי התחתון ועודד אותי להמשיך להיכנס אל תוך האוהל שבו ישבו המשפחה.
"הו- שלום!" אמרה סבתא בשמחה, הנהנתי בראשי בשקט ושום חיוך לא עלה על פניי.
"שלום, סבא.." אמרתי בשקט לסבא והתעלמתי מקיומה של סבתא.
הוא חיבק אותי חזק ומיד אמר "שרון בואי תקחי את העוגה ממנה.",
"הפרינססה נזכרה לבוא?" צחקה בזלזול. כל כך שמחתי שמתן מדבר בחוץ בטלפון
"לא- לא יכולתי לבוא." מיד אמרתי
"בטח. ומה זאת העוגה הזאת? היא כשרה או שיש בה חזיר?" שאלה בתוקפנות
"היא כשרה, ל-למה שלא תהיה כשרה?" שאלתי בבלבול וליטפתי את ביטני הנוקשית
"כי את גויה" אמרה בפשטות והוסיפה "מי יודע איזה מאכלים לא כשרים אכלת שם" אמרה בגועל
"אני אכלתי תמיד כשר, אני מפרידה בין בשר לחלב תמיד." מיד עניתי, סבתא הביטה ושתקה
הבטתי הצידה וראיתי שכל האנשים מסתכלים עלינו, כולם היו בשקט.
שוב פעם אני מושפלת
"מה יש בעוגה?" אמרה בכעס ופתחה את הכיסוי של העוגה והתחילה להכניס את היד שלה לתוך העוגה ולמעוך אותה.
"כלום, רק פירות יער. זה פרווה" מיד אמרתי וניסיתי לקחת לה את העוגה מהידיים
"ניפית את הקמח?" שאלה ומעכה חצי מהעוגה בעזרת היד שלה
"כן, את הורסת את העוגה" אמרתי בכעס
"שטפת את הפירות?" שאלה בכעס
"כן!, תעזבי את העוגה!" כעסתי בחזרה וניסיתי למשוך אותה ממנה,

"בנות מספיק!" באה מישהי מבוגרת והפרידה בנינו ובאופן טבעי נעמדה ליד שרון.
"היא הביאה לפה מאכל לא כשר!" אמרה שרון בכעס
"זה כשר! אני בטוחה בזה, אני הכנתי את זה." אמרתי בחוסר אונים
"הטבלת את הכלים בשביל שהם יהיו כשרים?!" שאלה האישה בכעס
"א-אני כן. זה כשר, ב-באמת." מלמלתי
"תשימי את זה בצד.." נאנחה האישה ושרון לא הקשיבה וזרקה את העוגה לפח.
בלי לשים לב דמעות זלגו על לחיי.
זה היה כל כך מביש.

ישבתי בצד ולא דיברתי, הדמעות כבר התייבשו על לחיי. מתן שלח לי הודעה שהוא נאלץ ללכת לעבודה והוא יחזור להביא אותי כשארצה.
"מה את יושבת! תעזרי להגיש" אמרה בזלזול שרון. הבטתי בה בשקט וכבר התעייפתי מלהסביר לה.
למה סבתא לא עצרה את כל זה שוב? למה סבא לא עצר את זה?
"אסור לי להתאמץ." הסברתי בקרירות, בגלל שהתאשפזתי בשל צירים מוקדמים נאסר עלי להתאמץ.
"אז בשביל מה את פה?" צחקה בקול גבוה
"בשביל לכבד את סבא." אמרתי בנוקשות
"אז קדימה- קומי. ולכי" אמרה בקול, ושוב כולם הסתכלו עלינו
אותה האישה שהשפילה אותי קמה ממקומה והביטה בי שוב בזלזול.
"שמעת מה היא אמרה" אמרה האישה וחיכתה שאלך.
"א-את רצינית?" צחקתי בזלזול
"בהחלט. אם את לא מגישה אוכל, קדימה לכי. גם ככה אסור לגויים להיכנס לאוהל" אמרה בזלזול.
כולם הסתכלו בהלם , כולל אותי, והתלחששו ביניהם.
שוב אני מושפלת.
גמעתי את רוקי וקמתי מהמקום שלי, לא מתאים לי עוד השפלות כאלו.
כשסבא ראה שבאמת התכוונתי לעזוב הוא התחיל לצעוק
"תישארי פה! שרון תפסיקי לעצבן, אתן רוצות לגרום לי לכאב לב!" אמר בכעס
"שתלך מפה הזונה הזאת! מה היא באה פתאום, מישהו הזמין אותה?" צעקה שרון
שתקתי.
"אני!" אמר סבא בכעס
"אז היא לא מוזמנת, שתלך כבר" אמרה שרון והאישה ממקודם הנהנה בראשה.

סידרתי את בגדיי והרמתי את התיק שלי ומיהרתי לצאת מן האוהל, לא צריכה משפחה עם אנשים כאלה.
"רותם!" צרח סבא ,"תחזרי לפה!"
"אני- אני לא יודעת למה באתי, אני- אני מצטערת על האובדן של אחותך. אבל-" אמרתי בבלבול ואז תפסתי בראשי ושחררתי בכאב "אבל זה לא אומר שמעכשיו אתם תתייחסו אלי כאל מישהי שווה. מצטערת, אבל אנ-" התחלתי לשחרר דמעות. "אני לא יכולה עם היחס הזה"
ויצאתי מהאוהל.
התהלכתי ברחוב הקטן וחיכיתי כמה זמן שמתן לא יחשוב שקרה משהו שאני חוזרת מוקדם.
התייפחתי בשקט ונזכרתי במאורעות הנוראיים מפעם.

**
(פלאשבק)

התיישבתי בסוף הרחוב על הספסל לבדי, ביטני בת ה31 וחצי שבועות הרגישה טוב לשם שינוי.
הבטתי על אנשים עוברים וחוזרים. אף אחד לא התייחס אלי, לא הייתי קיימת.
"מה את עושה כאן?" צחקה בזלזול מישהי שעברה, לא הכרתי אותה בכלל
"כלום. רק יושבת" מיד עניתי
"לכי מכאן, זה הספסל שלי!" אמרה בכעס ודחפה אותי
"א-אבל זה ספסל ציבורי" אמרתי ללא הבנה
"כמו הגוף שלך? פתוח לכולם? ציבורי לכולם?" צחקה בזלזול
"א-אני נשואה!" שיקרתי
"כן בטח. יאלה עופי מסריחה אחת." אמרה הילדה שוב
קמתי מהספסל והלכתי לשבת במקום אחר.

בסופו של דבר נעמדתי בצד ליד עץ כל שהוא וחיכיתי שהזמן יעבור.
אמא ואבא לא מסכימים לי להיות בבית היום מהשעה 10:00-18:00.
8 שעות לשבת בחוץ.
בספסל שרפתי שעתיים ועכשיו עוד שעה וחצי של עמידה. היה לי פיפי,
אמא לא הסכימה לי ללכת לענת מבית חב"ד. אז הייתי לבד..
הבטתי בשעוני וגיליתי שיש עוד המון שעות.
הלכתי ברגל לקניון ונכנסתי לשירותים וכמובן חיכיתי לפני שכולם יצאו כי כולם הסתכלו עלי מוזר.
אחרי שסיימתי בשירותים הלכתי למסעדה ואכלתי,
"עוד משהו?" שאלה המלצרית שנראתה בגילי. הנדתי את ראשי לשלילה. רק רציתי לשבת, לכן הייתי צריכה לקנות אוכל.
"טוב, אז אם סיימת תקומי. את מפריעה ללקוחות, הם ביקשו שתלכי" אמרה. פערתי את פי והבטתי בחלק מהיושבים שגילגלו עיניים לנוכח גופי ההריוני. מה זה מפריע להם?
ולפתע ראיתי את ג'רמי.
הוא היה חלק מהאנשים שביקשו שאלך?
הבטתי בו בשקט והשפלתי את ראשי כשראיתי שהוא לא מתייחס אלי
"א-אז אני רוצה עוד כוס מים" ביקשתי בשביל לא לקום
"אני אביא לך בקבוק, רק תלכי. בבקשה- אחרי זה יכעסו עלי" אמרה
"א-כמה לשלם?" גמעתי את רוקי וגרדתי את שיערי בעצבנות
"כלום, בחינם. רק תלכי" אמרה כשראתה שחיפשתי כסף בארנקי,
"טוב." אמרתי בשקט ויצאתי מהמסעדה, גם שם גורשתי.

הסתובבתי בחנויות שונות ו"חיפשתי" בגדים בשביל שאוכל להישאר בחנות מבלי לגורש.
מדדתי שמלה ובחלק מהזמן ישבתי בתא מדידה הסגור ונחתי. בשביל שלא יראה חשוד יצאתי עם שמלה מהתא מדידה והיא באמת הייתה יפה,
רק חבל שהיא הייתה בולטת לי על הבטן.
אישה אחת פערה את פיה לנוכח הבטן שלי ויצאה מהחנות במהירות
"אני אצא, א-מ. זה בסדר.." אמרתי בחיוך מזוייף תוך כדי גמגום נשמע לאוזן.
"טוב" אמרה המוכרת בהקלה ושוב גורשתי.
יצאתי מהחנות ולא קניתי דבר, ממשיכה להסתובב. עברו רק 4 שעות.
עוד 4 שעות זה נגמר, אני עייפה ותשושה.

שלט של ספא קרץ לעיניי, שם אני אצליח לנוח.
"שלום, אפשר להירשם להיום?" חייכתי בשקט
היא הנהנה בראשה וכשאמרה לי לגשת למלא טפסים ופגשה בביטני היא מיד אמרה לא.
"סליחה, אבל. למה לא?" חייכתי בבושה
"את בהריון, אסור לנו לעשות מסאג' למישהי בהריון" אמרה ובדיוק אישה בהריון יצאה מחדר הטיפולים.
"אה." מלמלתי והבטתי באישה ההריונית.
נעמדתי בצד והבנתי שגורשתי.
התקשרתי לאבא וחיכיתי שיענה, נו שיענה.

-"אבא!" אמרתי מיד לפני שינתק
"מה?" שאל בשקט
-"אפשר לבוא? אני עייפה. ו-ואין לי עוד איפה להיות" מלמלתי במהירות והתרחקתי מהספא בשביל שאף אחד לא ישמע
"לא. נשאר לך עוד קצת, רק עוד 4 שעות" ענה
-"כן. אבל אני עייפה, אני- אני רוצה גם לשירותים" הסברתי
"תתאפקי, או שלכי לקניון." נאנח
-"א-אני הייתי שם. ביקשו ממני לצאת מהמסעדה, וגם מהחנות בגדים וגם מהספא. כי- כי יש לי בטן" נאנחתי בשקט
"תשבי בספסלים בחוץ" ענה בעצבנות
-"גם שם. מישהי דחפה אותי" הסברתי וניגבתי את דמעותיי השקעות מפניי
"אז כשמישהו יבוא תלכי" אמר בפשטות.

הלכתי לשירותים בקניון ופשוט ישבתי על האסלה ושמעתי שירים באוזניות, אני אעביר ככה את הזמן כשאף אחד לא רואה אותי.
העברתי שעתיים בלי לשים לב בתוך התא החנוק והצפוף של השירותים.
לבסוף יצאתי אל הספסל בגינה הקרובה ליד הבית ונהנצי מהשמש החמה. כששמעתי דיבור של אנשים מיהרתי לקום מהספסל ולברוח למקום אחר.
ככה הייתה השגרה שלי, לברוח .
חזרתי לספסל ועצמתי את עיני, נרדמת.

"לעזאזל! ילדה תתעוררי!" מישהו צרח לידי, קפצתי בבהלה וקיבלתי מכה נוראית ברגלי מהספסל.
נרדמתי ממש לשניה.
אך הבנתי שכבר חשוך, נרדמתי להרבה יותר זמן.
"א-אני מצטערת." מיד אמרתי ובאתי לקום מהספסל
"את בסדר? התעלפת?" שאל האדם המבוגר בן ה-60 לפחות.
"לא, אני בסדר." מלמלתי וקמתי מהספסל, הולכת ברגל אל הבית. סוף סוף להגיע.

אבא ואמא לא שאלו איפה אני, או איפה הייתי.
"תעלי לחדר." אמרה אמא בכעס והמשיכה להיות מול הטלוויזיה,
עליתי לחדר ונרדמתי.

בהתחלה גורשתי מהבית, לאחר מכן מהספסל, לאחר מכן מהמסעדה, מהחנות , מהספסל ושוב מהבית.

(סוף פלאשבק)
**

"את בסדר?" שאל מישהו בסביבות גילי, בן 21 בערך.
"א- כן" מיד אמרתי וניגבתי את עיני הדומעות
"בטוח?" שאל, הנהנתי בראשי.
"הם מחפשים אותי?" שאלתי בתקווה שכן,
"א-אני מצטער, אבל לא" מלמל
"לא- בטח. אני צריכה ללכת , תודה על ההתעניינות" עניתי בשקט והתקדמתי רחוק יותר ממנו.
"דרך אגב, העוגה טעימה." חייך. לא יכולתי להוריד את החיוך מעל פניי, "תודה" הודתי
"את צריכה שאני אסיע אותך?" שאל, היססתי ולבסוף אמרתי כן.
"אני גרה רחוק, רק תוריד אותי ברחוב החשמל." ביקשתי
"מה תעשי שם? הכל שם זה מוסך" צחק
"בעלי שם, אני בסדר.. אני אהיה איתו" אמרתי בשקט
הוא הנהן בראשו והסיע אותי לשם.
"למה הם כועסים עליך?" שאל בחטטנות
"לא יודעת. לא היינו בקשר במשך הרבה שנים"
"למה?" שאל שוב
"גרתי עם המשפחה בניו יורק" הסברתי
"ויש לך ילדה בת 7. וההורים שלך עזבו אותך, ואת שוב בהריון מגבר אחר" הסביר במקומי
"הילדה שלי בת 6. וההורים שלי לא עזבו אותי, הם לא גרים איתי מפני שהתחתנתי ואני לא זקוקה להם" שיקרתי
"אה." מלמל והוריד אותי בכניסה למוסך,
"תודה." אמרתי בשקט ונכנסתי למשרד של מתן וקפצתי עליו בחיבוק, משקרת שהיה בסדר.

"יפה שלי" מלמל את תוך צווארי וליטף את ביטני,
"אני אוהבת אותך. תודה שאתה נשאר לצידי" אמרתי בבכי
"אני אוהב אותך." ענה בשקט לאוזני וחיבק חזק.

–

קמתי בבוקר, רואה השעה מאוחרת. אני מאחרת לעבודה! לעזאזל!
מתן הביט בי בחיוך ואמר "בוקר טוב"
"בוקר" ציחקקתי וחיבקתי אותו חזק.
"התקשרתי לעבודה שאת לא באה היום" אמר
"טוב" מלמלתי והנחתי את ידיו על ביטני שירגיש את העובר, הרגשתי כל כך טוב איתו.
אני לא יכולה לתאר את החיים שלי במילה אחת, אבל אני מקווה שהם ישתנו לטובה.

"אמא שלי תחזיר את ענת מבית הספר, היא תכין אוכל. אני לא רוצה לשמוע שקמת מהמיטה" אמר ונשק לשפתיי
"אתה הולך ללימודים?" מלמלתי בעצב. הוא הנהן בראשו ונשק שוב פעם למצחי ועזב את החדר כשאני לבד ביחד עם ארוחת בוקר.
עשיתי מרתון של האנטומיה של גריי. לא מפספסת דקה.

"שלום וברכה!" נכנסה ציונה בשמחה אל הבית בזמן ששכבתי בסלון , עייפה מהטלוויזיה והמחשב נייד.
"שלום!" אמרתי בשמחה וחיבקתי אותה חזק.
היא חיבקה בחזרה וענת הצטרפה גם לחיבוק,
"איך את מרגישה?" שאלה ציונה, הנהנתי בראשי והודתי בחיוך שהכל בסדר.
היה לי חשק לאוכל חמוץ..
"בא לי משהו חמוץ" נאנחתי בעצב כשלא מצאתי מה
"לימון כבוש!" הציעה ציונה והביאה לי, אכלתי בשקיקה ונהנתי.

הכנתי שיעורים עם ענת ביחד, היא ספרה באצבעותיה הזעירות ומיד כתבה בחוברת את התשובות.

ציונה טעמה מהעוגה ובישלה עוף ברוטב צ'ילי מתוק.
הנייד שלי צלצל וענת מיד ענתה,

"הלו!" אמרה בשמחה
"זאת ענת, מי אתה?" שאלה בנימוס
"אני לא מכירה סבא בכר" אמרה בנימוס שוב
"סבא רבאכר?" שאלה בלחץ
"אני לא מכירה! מי זה!" אמרה בכעס
"אמא! מישהו מעצבן בטלפון!" אמרה ענת בכעס. מיד ידעתי שזה סבא,

-"הלו." אמרתי בשקט
"הי. זה אני, סבא." אמר בשקט
-"כן. מה רצית?" שאלתי ללא נימה של הבעה
"לבקש שתבואו כולכם, את, ענת ומתן. לעשות איתנו שבת.." אמר בשקט
-"לא תודה. תשאל את שרון אולי היא רוצה" מלמלתי בכעס
"את לוקחת הכל קשה!" נאנח בעצב
-"מצטערת, לא מתאים לי שהילדה שלי תראה מה הולך במשפחה הזאת." הודעתי
"זה יהיה אחרת, אני נשבע." ענה
-"אני ממזמן לא מאמינה לכל זה." נימת קולי הייתה רצינית
"אני מצטער. מה אני עוד יכול להגיד? בבקשה בואי."
-"אני לא יכולה לבוא." מיד אמרתי
"למה לא! אני דאגתי לך כל הזמן הזה! אני כל הזמן מצקשר ואת עושה טובה" כעס
-"אתה ידעת שהתאשפזתי לא מזמן? ידעת שהיו לי צירים מוקדמים?" שאלתי
"ל-לא. אבל אתמול באת וברחת!" כעס
-"היא השפילה אותי מול כולם, היא ביקשה עזרה אבל לא יכולתי לעזור. הרופא אסר עלי מלהתאמץ, ועצם השיחה הזאת בנינו כבר עושה לי רע. אז לידיעתך סבא אני בשמירת הריון, אסור לי לזוז מהמיטה. אבל לא- אני עדיין ממשיכה ללכת לעבוד וללמוד כי אחרת לא יהיה לי איך לפרנס את הבית." אמרתי בכעס
"אני- לא ידעתי." אמר בקול קטוע
-"בטח שלא ידעת. כי הכי קל להאשים ולכעוס" מלמלתי בשנאה
"אני מצטער. אני אבוא לבקר" הבטיח
-"זה בסדר. אני יודעת שאתה לא, תחסוך מעכשיו תירוצים לא נעימים." עניתי בקרערות וניתקתי את השיחה .

"הכל בסדר?" שאלה ציונה בשקט, הנהנתי בראשי וניסיתי להירדם מעט.

"יש לך אורחים" העירה אותי ציונה משנתי, פקחתי את עיני ולמולי עמד סבא ולידו סבתא.
גלגלתי את עיניי והתיישבתי על המיטה.
"אני בסדר. לא הייתם צריכים לבוא" מלמלתי
"בטח שכן, את הנכדה שלנו." אמר סבא
"כן. בטח" אמרתי בזלזול
סבתא גמעה את רוקה וחיבקה אותי, נגעלתי מהחיבוק הזה.

הם דיברו ביניהם ואני רק חייכתי חיוכים מזוייפים, סוף סוך הם הלכו הביתה.
תודה לאל.

אני מנסה להבין מפעם לפעם למה שונאים אותי יותר.