כשעזבת, האם שכחתי? פרק 43

הם שומעים נכון? האם אלו גניחות? מה לעזאזל? הם תמיד חשדו בבן והארי אבל הפעם זה כבר מוגזם! אין להם בושה להשמיע את הצלילים האלו בפני כולם?
הנערים הנגעלים התלחששו בניהם, חלקם מצמידים את אוזניהם לדלת חדרם המשותף של החשודים, רוצים להבין מה קורה שם.

"מה אתם עושים?" מייק הביט עליהם בהרמת גבה, לא מבין למה כולם התאספו שם ולמה נראה להם שהם חוסמים לו את הדרך לחדר שלו, במיוחד אחרי שהוא רק רצה להתקלח ולישון אחרי האימון שעשה.
"מייק, אתה חייב לשמוע את זה, אנחנו חושבים שבן והארי שוכבים עכשיו" אחד מהנערים אמר בלחש, לא רוצה שחס וחלילה בן והארי ישמעו אותו. הרקדן גיחך לעצמו, חושב שהם טיפשים.

"תפסיקו עם השטויות שלכם וזוזו לי מהדרך", "לא לא, באמת" הנער התעקש, מתכוון למשוך את מייק קרוב יותר בשביל שישמע בברור מה שקורה, אבל הוא לא באמת היה צריך לעשות את זה כי בדיוק לפניי שהוא משך את מייק, הארי צרח משהו שהיה נשמע כמו "אוי פאק בן".

"רואה" הנער אמר בגאווה, אבל מייק לא שמע כלום, הוא הרגיש כאילו כל העולם נהיה שקט.
זה לא הגיוני, רק לפני שבוע הוא והארי היו ביחד בצימר, אבל מאז הם בקושי דיברו, יכול להיות שהארי היה זקוק למגע והוא ביקש טובה מבן? לא לא לא מה פתאום, לבן יש חברה, אין מצב! אבל מה אם הם באמת עושים את זה? בן לא ראה את חברה שלו מזמן, יכול להיות שהוא צריך לפרוק את חשקיו המיניים והארי מאפשר לו זאת?!

מחשבות רבות הציפו את מוחו של מייק, הוא הרגיש כאילו הכל מסתובב, ומבלי שחשב יותר מדי הוא רץ במהירות אל הדלת של שני הנערים, לא מרחם על גופם של אותם תלמידים שחסמו לו את הדרך.

חום העיניים נשם עמוק לפניי שהצמיד את אוזנו אל הדלת, עוצם את עיניו ומתרכז- הוא שמע מיטה חורקת, הוא שמע גם צליל כלשהו של מוזיקה, בן נאנח, הארי נאנח גם הוא, "בן תהיה עדין", "גאד הארי אתה טוב בזה", "פאק מגודל אחד, אתה מהיר", הארי גנח, "כן! אני עומד ל…".

'לעזאזל' 

מייק פתח במהירות את דלת החדר, "אתה עומד מה?" הוא צרח, גופו בוער בלהבות של כעס, אם הוא היה יכול לשרוף את בן והארי בעזרת כעסו, הוא היה עושה זאת בשמחה.
–

"מה נראה לך שאתה עושה?" הארי צרח על מייק שהבהיל אותו ואת השרירי, "באיזה זכות אתה נכנס ככה לחדר?" הארי הניח את הג'וייסטיק על המיטה של בן לפני שנעמד והתקדם למייק שעדיין היה נראה כאילו הוא התעוור מהכעס.

"מייק? אתה בסדר?" הקטן שאל בדאגה כששם לב שעיניו של האחר לא ממש מפוקסות, הוא אפילו הבחין בזיעה קרה על מצחו של מייק. הארי הניח את כף ידו על כתפו של הרקדן בשביל לתפוס את תשומת ליבו- רק בשביל שמייק יעיף אותה מכתפו ויאחוז בחוזקה בשורש כף היד של הארי.

עיניו של הגבוה התבייתו על הארי כאילו הוא הטרף שלו, אך במהרה מייק הרגיש מבולבל, משהו לא היה בסדר, לא היה שום ניחוח שיצביע על מה שחשב, פניו של הארי לא היו אדומות ומיוזעות, עיניו הירוקות לא דמעו מעונג, השיער השטני שלו נשאר במקום, עיניו של הקטן הביעו דאגה ובהלה, משהו לא מסתדר פה.

מייק סרק את גופו של הארי- שניסה לשחרר את עצמו מהאחיזה הכואבת והקשה שלו.
פניו של הרקדן לאט לאט התרפו והכעס כאילו כבר לא היה קיים, הוא הרגיש פתטי.

–

"אתה לא ערום" מייק לחש, חוזר למציאות. הוא הזיז את עיניו מהקטן והביט על בן שישב על המיטה, גם הוא היה לבוש והוא אחז בג'וייסטיק של משחק כלשהו, לידו מונח ג'וייסטיק נוסף. עיניו של מייק עברו במהירות לטלוויזיה, משחק כלשהו היה נמצא שם, גורם למייק להבין על כמה מטומטם הוא היה .

הוא צחק כמו משוגע, בזמן ששחרר את הארי המבוהל, גורם אפילו לתלמידים שהסתכלו על כל הסיטואציה מפתח הדלת לחשוב שהוא השתגע קצת.
"לא שכבתם" הוא המשיך לצחוק על מחשבותיו, מרגיש כאילו עשרות אבנים נופלות מליבו, הוקל לו כל כך.

"מה?" בן נעמד מהמיטה, "למה שנשכב?" הוא הוסיף בזמן שהסתכל על מייק ולאחר מכן על הנערים האחרים שעמדו מחוץ לדלת, "בפעם הבאה תהיו פחות רועשים ואל תתנו לנו להסיק מסקנות כאלה" נער כלשהו צעק מחוץ לדלת, גורם למופללים להבין מה קרה.

"מ-מה?" הארי הסמיק והסתכל על בן שהיה נבוך גם הוא, "מה ששמעתם, כל בן אדם הגיוני שישמע גניחות כאלו יחשוב שאתם מזדיינים לכם" עוד נער אחד אמר לפניי שמייק ניגב את דמעות הצחוק שלו והחליט לטרוק להם את הדלת בפנים.
–

אף אחד מהם לא העז לדבר, בן הסתכל על הארי ומייק שהביטו זה בזה, מנסה לחשוב מה הולך לקרות עכשיו ומי הראשון שיעז להפר את השתיקה המוזרה הזאת.

"אתה באמת האמנת לזה?" מבטו של הארי זלזל במייק, היה אפשר לראות בברור את האכזבה של הקטן, מה שהכאיב לרקדן.
"אני לא יודע מה חשבתי" מייק השפיל את ראשו, "לא יודע מה חשבת? לעזאזל איתך מייק! אתה נכנס לחדר שלא שלך ומחליט לצרוח כמו משוגע ואז אתה אומר לי שלא ידעת מה חשבת?" הקטן התעצבן, אבל העדיף לא לצעוק, הוא לא רוצה שבמקרה מישהו בחוץ יתאר לעצמו משהו.

בן הביט על הסיטואציה בפליאה, בקושי יוצא לו לראות מצב שבו הארי הוא זה שמוביל את העיניינים. 
מייק היה נראה כאילו הוא רק רוצה לקבור את עצמו כמה שיותר עמוק באדמה והארי היה נראה כמו מישהו שהיה לחלוטין מגשים לו את הבקשה הזאת.

"אני עד כדי כך נראה לך כמו איזה זונת מין? אני באמת נראה לך כמו מישהו כזה מושפל? אה מייק?" ירוק העיניים דחף מעט את האחר לפניי שחזר להתיישב על המיטה, "צא מכאן, אני רוצה להמשיך לשחק עם בן" הקטן אמר בהתגרות, יודע שמייק יושפע ממה שאמר, אחרי הכל בפעם האחרונה שהוא 'שיחק' עם מישהו זה היה עם מייק והדבר האחרון שמייק היה רוצה זה שהארי יגיד שהוא רוצה לשחק עם בן, אפילו שהכוונה אחרת לחלוטין.

הרקדן נשך את שפתו התחתונה והרים את ראשו, מביט על הארי לשנייה לפני שהביט על בן המשועשע, ממשיך לשתוק.
"תצא מייק, שבטעות האחרים לא יחשבו שאתה מצטרף אלינו לכיף ועושה איתנו אורגייה או משהו מיני אחר" הקטן המשיך להתגרות באחר, אוחז בג'וייסטיק ומביט בטלוויזיה, "קדימה בן, בוא נמשיך".

–

"דפוק" הארי מלמל כשמייק יצא מהחדר, מניח שוב את הג'וייסטיק על המיטה של בן ונשכב עליה, רגליו עדיין מונחו על הריצפה.
"הוא פשוט דפוק" הארי המשיך לקלל, "נסיכה, אתה בטוח שלא קרה בניכם כלום?" בן החליט לדבר ולנסות לקבל תשובות למחשבותיו, "מה זאת אומרת?" הארי הזיז את ראשו הצידה, מביט על בן בשאלה, "תשמע, מאז הטיול אתם מתנהגים נורא שונה וגם מייק פחות מציק לך, אפילו אתמול כשכמעט נפלת מדחיפה של אחד מהחבורה שלו, זה היה נראה כאילו הוא בא לתפוס אותך אבל הייתי מהיר יותר ממנו".

ירוק העיניים נאנח לעצמו, "לא קרה כלום" הוא עצם את עיניו לשנייה לפני שהתרומם שוב לישיבה, מחייך חיוך רחב ואוחז שוב בג'וייסיטק.
"בוא נמשיך מאיפה שסיימנו, עמדתי לנצח ואז מייק הפריע, אוף~" הארי עשה פרצוף עצוב ובן ציחקק, מבין שהארי לא רוצה לדבר על משהו שיהרוס את האווירה עוד יותר, "או לא נסיכה שלי, אני זה שהולך לנצח!"

–

שבוע עבר מאז התקרית המוזרה שהייתה עם בן והארי, אנשים כבר שכחו מזה והמשיכו בחייהם, אבל הארי עדיין זכר את זה וזה עיצבן אותו, הוא החליט להתרחק ממייק מאז שהטיול הסתיים בשביל לא להיתקל בו הרבה ובטעות לעשות משהו לא במקום, אבל הפעם הוא החליט גם להתעלם ממנו. איך מייק יכול לחשוב שאחרי כל מה שקרה בניהם הוא יתן את גופו לבן? למה מייק חושב שהוא כזה זול בשביל לשכב עם מישהו שיש לו בת זוג? למה מייק צריך להיות כזה מרושע?

הארי הניח את ראשו על השולחן, הוא היה מיואש והשיעור לא עיניין אותו, הוא רק ניסה להתרכז במשהו אחר שהוא לא מייק.

–

"כולם להזדקף!" המורה להיסטורית השירה והריקוד אמרה במרץ, דופקת בחוזקה על השולחן שלה כשלאונרד נכנס לכיתה.
הארי הרים את ראשו, לא מבין על מה כל המהומה ורק שראה את מנהל בית הספר הוא הבין מה קורה והחליט להתיישב, לא היה לו ממש כוח לקבל נזיפה ממישהו עכשיו.

"שלום לכם תלמידיי, אני כרגע עובר מכיתה לכיתה בשביל לבשר לכם אישית שיום המשפחה הרישמי הולך וקרב", הנערים התלחששו בניהם, מאושרים מההודעה של המנהל. "יום המשפחות יתקיים ביום ראשון הבא, תודיעו למשפחה שלכם שיבואו. המורה תחלק לכם בסוף השיעור כרטיסי כניסה, קחו לפי מספר האנשים שיבואו, כמובן שאפשר להביא גם חברים, אבל לא להגזים, זה הולך להיות יום חינוכי שיראה למשפחות שלכם איפה אתם לומדים וחיים ואיך אתם מסתדרים" לאונרד דיבר ברישמיות.

ליבו של הארי צנח, הוא חשב שהוא הולך להיחנק, 'יום משפחות? מצחיק' אך שום דבר לא באמת היה מצחיק. 
להארי אין משפחה, המשפחה הביולוגית היחידה שנשארה לו הם דודים רחוקים שאיתם הוא כבר לא בקשר, הסבים והסבתות שלו נפטרו לא מזמן, ההורים שלו ממזמן כבר לא איתו, החברים שלו הם המיני משפחה שלו אבל הוא לא יגיד להם לבוא, הוא לא רוצה שהם יפגשו את מייק, ואם כבר חושבים על מייק, אמא שלו תבוא? אבא שלו יבוא? הארי לא ידע, הרי כשמייק נעלם הם היו האנשים הראשונים ששאל אם הם יודעים איפה הוא והם לא נתנו לו תשובה.

הארי רצה לבכות, הוא עצם את עיניו ונשם עמוק, הזכרונות על ההורים שלו הציפו אותו, על החיים המאושרים שהיו להם ביחד עד לטרגדייה הנוראית שקרתה להם.
הוא רצה לברוח משם ולרוץ לפינה שקטה ולהתפרק, אבל הוא חייב להיות חזק, לפחות עכשיו מול כל התלמידים האחרים, החולשה שלו זאת האנרגיה שלהם והוא לא מוכן לתת להם את העונג הזה, הוא צריך להחזיק מעמד, אחר כך הוא יבכה, לא עכשיו.

–
כשמייק שמע את דבריו של המנהל הוא במהירות הביט על הקטן, הוא ראה שהוא מתייסר בתוכו, הוא ראה איך שהארי נלחם בדמעות ובגוש הזה שתקוע לו בגרון, הוא מכיר את הארי והוא יודע עד כמה שקשה לו, בכל יום הורים שהיה בבית ספר הארי היה בוכה כשהיה נזכר בהוריו, הנושא הזה נורא רגיש לו, במיוחד בגלל שהארי מאשים את עצמו במוות של הוריו.

–
 הארי ישב על הריצפה באחד מחדרי האימונים של בית הספר, יום הלימודים נגמר והוא אמר לבן שהוא הולך לטייל קצת בשביל לא להדאיג אותו.

החדר החשוך הוצף בצלילי בכי, הקטן בכה ובכה, מחבק את ברכיו, מלמל את שמותיהם של הוריו, מבקש סליחה על מה שקרה.

הוא תמיד חשב שהתאונה הייתה בגללו, הוא זוכר את זה שהוא כעס על הוריו בגלל שלא הרשו לו לגדל את החתול הקטן שמצא ברחוב, הוא זוכר את זה שהיה יום גשום והוא החליט לברוח לכמה שעות מהבית רק בשביל להוכיח להורים שלו שהוא לא הולך לוותר עליו, הוא זוכר את זה שהחתול רץ לכביש והוא רדף אחריו ואז משום מקום אורות של מכונית הגיעו וכנראה שהנהג שם לב אליו וסטה, הוא זוכר את זה שהאוטו החליק מהכביש הרטוב והתגלגל, הוא זוכר שהוא קפא במקומו כשראה את הכל מול עיניו, הוא זוכר איך שהוא צרח כשהבין שהרכב הזה הוא הרכב של הוריו, הוא זוכר שהחתול שרט אותו וברח, הוא זוכר צלילי סירנות, הוא זוכר דם וצעקות ובכי, הוא זוכר שהוא היה מסוחרר, הוא זוכר שראה שחור ואז הכל נעלם, הוא זוכר שביום למחרת הוא התעורר במיטת בית החולים, מסביבו חבריו ומשפחתו מתייפחים, הוא זוכר את המבטים המבוהלים שלהם כשראו שהוא התעורר, הוא זוכר איך שהוא בכה שוב ושוב שסיפרו לו שהם נהרגו, הוא זוכר את הכאב והוא זוכר את הבדידות, הוא זוכר את האשמה שעדיין קיימת וחונקת אותו בכל פעם מחדש כשהוא נזכר בהכל, שבע שנים עברו מאז ובכל פעם שהזכרונות רצים במוחו זה מרגיש לו כאילו זה קרה רק אתמול.

הארי לא הצליח להפסיק לבכות, בכל פעם שהיה לו התקף כזה תמיד היה מישהו שיהיה לידו, אבל עכשיו הוא לבד, בחדר חשוך וקר בתוך בית ספר קר עוד יותר עם אנשים קרים אף יותר.
הוא רצה שמישהו יבוא וינחם אותו, לא משנה מי, וכאילו שמישהו שמע את רצונו דלת החדר נפתחה, אור מבחוץ נכנס ונלחם בחושך.

בפתח בדלת עמד מישהו, הארי לא ראה בברור מי זה, רק שהאחר הדליק את האור הוא ראה שזה מייק.
הרקדן עקב אחרי הארי לכאן, הוא ידע שהזמר ירצה להתפרק, הוא ידע שהוא ירצה מישהו שיהיה לצידו, הוא עמד בחוץ ושמע את הבכי שהוא הכי שנא לשמוע וליבו נמחץ, הוא גם בכה, הוא רצה מההתחלה לנחם את הארי, אבל הוא גם רצה לתת לקטן להתפרק לבד לכמה רגעים, כשהוא שמע איך שהבכי מתחזק הוא הבין שהגיע הזמן להיות שם בשביל הארי.

–

"ריי" מייק אמר בלחש בזמן שהתקדם לנער השבור. הארי הביט עליו והמשיך לבכות, לא היה אכפת לו מאיך שהוא נראה כרגע, והוא התרומם במהירות ורץ למייק, מחבק אותו בחוזקה ובוכה אל תוך שקע צווארו של האחר.
מייק לא היה מופתע והוא חיבק בחזרה את הארי, מאפשר לו לבכות כמה שהוא יכול, טופח על גבו בעדינות. "זאת לא אשמתך" הרקדן לחש שוב ושוב, גורם להארי להדק את אחיזתו.
–

"אני שונא אותך" ירוק העיניים אמר בזמן שידיו התאדקו עוד יותר על גופו של מייק, הוא נרגע מעט אבל עדיין לא היה מוכן לעזוב, לפחות לא עד שהוא ירגע סופית. מייק הנהן וליטף את שיערו של הקטן, "אתה מרושע" הארי המשיך, "א-אתה אף פעם לא מתחשב" הוא נאנח "אתה גם תמיד מתחשב" הוא סתר את עצמו אבל מייק הבין את מה שהוא מנסה להגיד.

"אתה תמיד עושה דברים שירגיזו אותי ואז עושה דברים שיגרמו לי להתבלבל, בדיוק כמו עכשיו" הקטן התוודה בזמן שהתרחק מעט ממייק, מנגב את עיניו הרטובות לפניי שהביט בעיניו של האקס שלו, הוא שם לב שגם האחר בוכה מעט והוא הרים את ידיו וניגב את לחייו של מייק, "למה אתה עושה לי את זה?" הארי שאל אבל לא באמת רצה תשובה, הוא ליטף את לחייו של מייק, חושב על משהו כשהביט בעיניו הכנות של הרקדן.

"מייק?" הקטן שאל לפתע, "מממ?" מייק ענה לו, מחייך אליו מעט, "אתה יכול לא לזוז לרגע?", הרקדן לא ידע מה האחר רוצה לעשות אבל הוא הנהנן, "בבקשה אל תזכור את זה אחר כך" הארי מלמל, "בוא נשכח מהכל לרגע" הוא אמר בשקט לפני שהרים את פרצופו ונשק ברכות לשפתיו של מייק, עוצם את עיניו.

הרקדן הופתע, אבל הוא לא זז, הוא הרגיש איך שפתיו הרכות של הארי רועדות על שפתיו שלו- מבין שהארי בוכה שוב, הוא לא הזיז את שפתיו כשהארי הניע את שפתיו שלו בעדינות, הוא לא אחז בו כשהארי ליטף את לחיו השמאלית בזמן שידו השנייה אחזה בכף ידו הימנית, הוא רק עצם את עיניו, מאפשר להארי לעשות כרצונו.

'בוא נשכח מהכל'