כשעזבת, האם שכחתי? פרק 46

חושך, זה כל מה שהוא הצליח לראות, חושך ועוד חושך ועוד, זה היה ככה למשך הרבה זמן, הוא לא יודע בדיוק כמה, אבל הוא יודע שהוא ראה את החושך הזה הרבה.

אבל הפעם משהו היה שונה, האור החל להתבהר, נקודות זעירות של אור צצו משום מקום, הוא ראה משהו, שתי דמויות מטושטשות מרחוק, זה נראה כמו גבר ואישה. הם צוחקים, הוא היה יכול בוודאות לשמוע אותם צוחקים, זה היה צחוק של שני גברים- מה שהיה מאוד מוזר כי הוא יכול בוודאות להגיד הוא רואה אישה, היא לבשה שמלה שחורה קצרה, אוחזת בגבר כלשהו.

אחד מהם נפל, זה גרם להם לצחוק חזק יותר, הם התנדנדו מצד לצד, מה שמצביע על זה שהם כנראה שיכורים.

"סרטן"
הארי בוודאות שמע את זה, את שאר הדברים הוא לא הצליח ממש לשמוע, הקול הזה היה מוכר לו, הסיטואציה הזאת הייתה מוכרת לו. הצחוק התחזק, הוא הביט על הדמויות מרחוק, מרגיש כאילו הוא היה שם פעם, אבל משהו לא הסתדר לו. מה זאת אומרת סרטן? למי יש? למי היה? באיזה הקשר אותו אחד אמר את זה? ומה בדיוק מצחיק בזה?

החושך חזר, השקט חזר גם הוא, הארי היה מבולבל, מה קורה לו?

מרחוק הוא היה יכול לשמוע מישהו צועק, מאשים איזשהו מישהו על מצבו שלו, הקול התחזק והוא היה נשמע קרוב, כל כך קרוב שהוא איים לנפץ את אוזניו של הארי.
הוא זיהה את הקול של ג'ון, רק הוא יכול להגיע לגבהים כאלו כשהוא עצבני, אבל על מי הוא צועק ככה? ובאיזה מצב הארי נמצא בדיוק שהוא מאשים את מייק?

–

הארי כיווץ את גבותיו, הוא נלחם בחושך המוזר הזה ובקושי לפקוח את עיניו. הוא הצליח מעט לפתוח עין אחת, האור בחוץ שרף לו בעיניים והוא נאנח לפני שפקח את שתי עיניו, מסתכל על התיקרה הלבנה ולא ממש מבין איפה הוא כרגע, רק כשהזיז את הראש מעט והסתכל על המהומה בצד נפל לו האסימון, הוא בבית חולים.

'כל זה היה חלום?' הארי חשב לעצמו כשנזכר בשתי הדמויות המוכרות באופן מוזר שהופיעו בחלומו, החלום הזה הרגיש לו לא בסדר, אבל גם אם הוא רוצה לחשוב על זה עכשיו הוא לא ממש יכול, ג'ון פשוט מתחרפן.

–

"ג-ג'ון" הקול של הקטן נשבר, הוא לא יכל ממש לדבר, אבל זה הספיק לכולם להשתתק במהרה, כולם הסתכלו עליו, מבוהלים נורא.
"אני הולך לקרוא לד"ר" מקס אמר כשהתפקס ראשון, רץ אל מחוץ לדלת, דן שהתפקס מיד אחריו רץ גם הוא אל מחוץ לחדר, לא שוכח לזרוק למייק מבט נוזף.

–

"הארייייי" ג'ון החל לבכות לפני שעזב את הקורבן שלו, רץ לכיוונו של הארי, אבל לא נוגע בו, הוא פחד לפגוע בו עוד יותר. "בייבי שלי, דאגתי לך" הבלונדי ניגב את דמעותיו לפני שידו ליטפה את לחיו החיוורת של החולה.

הזמר רק חייך, הוא לא יכל ממש לדבר הרבה, הגרון שלו מעט כאב.
"מ-מים" הוא ביקש ומגי במהירות מזגה לו כוס מים, מרימה מעט את המיטה בשביל שהארי יהיה בתנוחה של ישיבה-שכיבה ונתנה לו ללגום באיטיות, "תינוק שלי, איך יכולת לסבול את כל זה לבד?" מגי הביטה על ירוק העיניים המסכן, הוא נראה מותש.

הוא ישן במשך יומיים שלמים, יום ראשון כבר הגיע, הוא הגיע לאט כל כך, הם חשבו שהזמן לא זז, שהימים לא עוברים. הרופא אמר להם שהוא כנראה היה עייף ולכן הוא ישן הרבה, למרות שבדרך כלל ההתאוששות מניתוח אפנדציט הוא די מהיר הארי היה נורא חלש והגוף שלו היה זקוק למנוחה ממושכת שהוא לא קיבל הרבה זמן. זה גרם להם להרגיש כל כך רע כלפיו, הם לא ידעו מה עובר עליו והמשיכו בחייהם כרגיל. 
מגי נאנחה אנחה עמוקה- מה שגרם להארי להביט עליה בסקרנות. הוא הבחין בזה שהיא נמצאת בעולם משלה כרגע, המים כבר נגמרו אבל היא המשיכה לעלות את הכוס באיטיות, כאילו היא עדיין ממשיכה להשקות את הארי.

"מגי?" הארי לחש, גורם לארוכת השיער לקפץ מעט וכשהיא הבינה מה היא עושה היא הזיזה במהירות את הכוס, "מצטערת, פשוט חשבתי על כמה דברים", הארי הנהן, מראה לה שהוא מבין, אבל כשהבחין באדם שעומד ליד הדלת הוא נעצר.

מייק היה נראה קצת פצוע, והארי ישר הבין שג'ון אחראי לכל זה, ואולי גם שאר החבר'ה, הוא לא באמת יכל להאשים אותם, זאת הפעם הראשונה שהם ראו את מייק והם ככל הנראה לא ממש עשו לו קבלת פנים טובה, במיוחד לא אחרי מה שהוא עשה להארי. 

"מה אתה עושה כאן?" הארי זז מעט, מתיישב כולו על המיטה, נאבק בכאב שבצד בטנו בשביל להתיישר כמה שיותר בכדי לראות טוב יותר את מייק.

כשהארי הביט על מייק הוא נזכר במה שקרה לפני שאיבד את ההכרה, הוא נזכר בנשיקה ובאיך שמייק התייחס אליו ודאג לו, אבל בכל זאת, למה מייק נשאר כאן אחרי שכולם התייחסו אליו ככה? למה הוא עוד פה אחרי שכולם הגיעו? הארי האמין בתוך תוכו שמייק עוד אוהב אותו, הוא יכול להתכחש לזה כמה שבא לו אבל הוא כבר הרבה זמן הבין את זה, אך בכל זאת הוא לא הבין מה מייק חשב לעצמו שנשאר.

–

הרקדן היה נראה מעט מבוהל כשהארי דיבר אליו, מייק באמת לא ידע מה להגיד, היה לו קשה להיות במצב הזה. זה הרגיש לו כאילו כולם בחדר רוצים שילך ואת האמת שזה בדיוק מה שהיה.
הוא אף פעם לא חווה את השנאה הענקית הזאת מחבריו, הוא אף פעם לא תיאר לעצמו שכולם יתנפלו עליו ככה ויראו לו עד כמה שהוא לא נחוץ יותר, זה היה נראה כאילו אין להם געגועים אליו, כאילו כולם שכחו אותו, שכחו את כל הזכרונות שלהם יחד, אבל הוא לא יכל להאשים אותם, הוא יכל להאשים רק את עצמו.

"דאגתי" מייק התוודה, נמאס לו לשקר יותר.

ליבו של הארי החסיר פעימה כששמע את המילה הראשונה שמייק הוציא מאז אותו יום שישי והוא חזר להישען על המיטה, לא מסתכל על מייק.
הארי היה צריך להרגיע את עצמו עכשיו בשביל שאף אחד מחבריו לא יגלה שהוא ומייק דיי התקרבו לאחרונה, הוא יודע בוודאות שהוא מרגיש למייק משהו, הוא לא באמת יכל להגיד מה בדיוק הוא מרגיש, אולי הכרת תודה? אולי הרגל? געגוע? אהבה? הוא לא באמת ידע, אבל הוא ידע שהוא שמח שמייק היה טיפש מספיק בשביל לנשק אותו מול כולם ולהישאר עם כל החבר'ה למרות כל מה שהם עשו לו.

"או" זה הדבר היחידי שהארי אמר לפני שהד"ר נכנס לחדר, מאחוריו מקס ודן מתנשמים.

"אני מבין שהארי שלנו התעורר" הגבר הנאה בעל המשקפיים הגדולות התקדם לעברו של הפצוע, מחייך אליו חיוך גדול ויפייפה, מה שהרגיע את הארי. 
"קוראים לי ג'ימס, נעים לפגוש אותך" המומחה שלח את ידו להארי, מסמן לאחר הוא רוצה ללחוץ את ידו והארי עשה את המבוקש ולחץ בעדינות את ידו של הרופא, "נעים לפגוש אותך ג'ימס" ירוק העיניים הסמיק מעט, משהו ברופא הזה נתן לו להרגיש טוב, אולי כי הוא הציל אותו? גם את זה הוא לא יודע, פשוט הוא נראה כמו בן אדם ממש טוב.

"ישנת הרבה אבל עדיין יש לך כוח ביידיים" ג'ימס אמר בחיוך, "כמה זמן ישנתי? הארי לא באמת ידע, "כבר יום ראשון היום", "מה?" הארי היה מופתע, הוא באמת ישן כל כך הרבה?!, "כן, עברת גם ניתוח להסרת התוספתן" ג'ימס הצביע על חלק הימני התחתון של ביטנו, "באמת?" הארי היה מופתע, הוא הביט על בגדי בית החולים שלבש והרים מעט את החולצה, רואה את התחבושת הלנה שכיסתה את צד בטנו, מוכיחה לו שדבריו של הרופא היו נכונים"

"כבר יום ראשון? ואו" הארי חשב לעצמו ואז נזכר במשהו והביט לצדדים, מחפש דבר מה, "עכשיו אני מבין למה בן ואמילי לא פה, הם ביום המשפחות" נפל להארי האסימון, "כן, הם רצו להישאר אבל אמרנו להם שאתה בטח תתעצבן עליהם שהם לא הלכו בגללך אז הם החליטו ללכת" מקס אמר מאחור, גורם להארי לחייך "עשיתם טוב" ירוק העיניים השיב, מסתכל על הרופא שהביט עליו בסקרנות.

"אממ ד"ר?" הארי הרגיש חוסר נאימות בכך שהג'ימס בוהה בו, והרופא רק חייך אליו עם עיניים נוצצות מסקרנות,"או  סליחה, פשוט רציתי לפגוש אותך כבר הרבה ז.." , "ג'ימס!" מייק התפרץ לפתע, מפריע לרופא להשלים את המשפט. 
כשהרקדן הבין שכולם מסתכלים עליו הוא כיחכך בגרונו, "זאת אומרת, ד"ר זה לא הזמן להשתעשע, תספר לנו פרטים לגבי מצבו" המודאג ניסה להיראות כמה שיותר טבעי ולא לחוץ.

"לנו?" ג'ון התפרץ לפתע, "אתה כלול בזה?"הבלונדיני נחר בבוז, "תעשה טובה ותזדיין מפה, הנוכחות שלך רק מביאה לי עצבים ואני לא אוכל לשלוט בעצמי יותר אם תישאר פה עוד שנייה אחת", "באמת מייק, תלך מפה, זה עדיף לכולנו" מגי אמרה בכעס, אך היא הייתה בהרבה יותר רגועה מג'ון.

מייק חייך לעצמו בעצב והנהן, מבין עד כמה שהוא לא רצוי כאן, הוא התנחם בעובדה שלפחות הוא ראה את הארי מתעורר, עכשיו הוא באמת יכול ללכת מבלי לדאוג יותר מדי. "הגיע הזמן שאני אלך, תעדכן אותי אחר כך" הגבוה הביט על הרופא שלו, וג'ימס הנהן והחזיר לו חיוך עצוב בחזרה, הוא לא אהב לראות את זה שהמטופל שלו נפגע מהאנשים שאהב כל כך ודיבר עליהם בלי סוף.
–

"תישאר" הארי לפתע אמר, גורם לכולם להביט עליו בתדהמה. "הארי אתה מרגיש טוב?" דן שאל בדאגה, מאמין שהארי כנראה לא חזר לעצמו מההרדמה. "אני מרגיש טוב, וזה בזכות מייק" הקטן הפתיע את האחרים בדבריו, "אני יודע שאתם כועסים עליו ושאתם רוצים שהוא לא היה כאן, אבל אם הוא לא היה פועל מהר יכול להיות שהמצב שלי היה גרוע יותר, הוא באמת דאג לי, תנסו למחוק לרגע את השנאה שלכם כלפיו, תסתכלו עליו כבן אדם זר שעזר לי" הארי דיבר בשקט, לא מעז להביט על אף אחד מהם, הוא היה נבוך מדי כי הגן על מייק בפני חבריו, הוא גם פחד שהם יחשבו שזה מוזר שהוא ככה רוצה שהוא ישאר.

הארי היה בוודאות שמע כמה אנחות לפני שמקס הפר את השקט, "אוקיי ג'ימס, תגיד לנו מה המצב של הארי" אדום השיער החליט להקשיב להארי והאחרים הבינו זאת ולא הגיבו.
"יפה אמרת הארי" הד"ר החליט להגיב, "הארי צודק בדבריו, מייק פעל מהר, האפנדציט של הארי היה על סף התפוצצות ואם הארי לא היה מגיע לכאן בזמן המצב שלו היה קריטי, צריך להודות למייק על מה שעשה, אני לא יודע מה טיב היחסים בניכם, אבל תתייחסו אליו בכבוד, לא מגיע לו את היחס הזה" ג'ימס נתן מעט לרגשות שלו לצאת לבחוץ, מייק היה כמו האח הקטן שלו, הוא לא רוצה לראות אותו פגוע.

ארבעת האנשים הכעוסים החלו להפנים את דבריהם של הארי וג'ימס, הם לא ביקשו סליחה או אפילו הביטו למייק, אבל המבט שלהם הספיק בשביל לגרום למייק להרגיש יותר טוב עם עצמו.
–
"מה אנחנו אמורים לעשות עכשיו?" מגי ניפצה את השקט המביך, מחליטה להתרכז כרגע במצבו של הארי, "כרגע הארי צריך לנוח, הוא צריך לשתות היום הרבה נוזלים, מחר הוא כבר יכול להתחיל לאכול, אבל רק דברים רכים בלבד עם כמה שפחות חומרים לא טובים, ביומיים הקרובים הוא אמור לאכול רק דברים רכים ולאחר מכן אני אראה אם הוא יכול התחיל לאכול אוכל רגיל, רוב הסיכויים שכן, אבל כל אדם לעצמו אז אין לדעת. השבוע הארי צריך להישאר בבית החולים, לאחר מכן יהיה אפשר לשלוח אותו בחזרה הביתה, אך כל החודש הזה אין באפשרותו להתאמץ, שום פעילות ספורטיבית!" ג'ימס נעצר לרגע והביט בעיניו של מייק ולאחר מכן על הארי "בלי שום סקס בזמן הזה" הוא אמר בשעשוע, יודע עד כמה מייק מבואס מהדבר הזה.

הארי במהירות הסמיק, מביט לרגע על מייק וכשמייק הביט עליו הוא הזיז מהר את העיניים ממנו, מסתכל על חבריו המבולבלים לשנייה לפני שחזר להביט על הרופא "זה לא שיש לי עם מי" הזמר רצה לקבור את עצמו, הוא רצה שמייק ילך משם בשביל שכל המצב המביך הזה יהיה כמה שפחות מביך, אבל מייק, כמו תמיד, עושה מה שבא לו והוא נשאר בחדר הזה.

"לא אמרתי שיש לך עם מי" ג'ימס אמר בשעשוע, "אין באפשרותך ללאונן ולעשות כל דבר יפגע בצד הימני של בביטנך", "אוקיי, אני מבין, אפשר להפסיק לדבר על זה?" הארי נשך את שפתו התחתונה, הוא רצה להיעלם, איך הרופא הזה יכול לפלוט את כל זה מול כולם? 

"אחרי החודש הזה, כשהוא יבריא, הוא יכול לחזור להתנהג כרגיל?" ג'ון שאל כמו אב מודאג, לא מוצא את מה שהד"ר אמר כמשהו מביך, "כן, אחרי שאני אראה את מצבו בסוף החודש אני אדע מה להגיד, בדרך כלל כולם חוזרים לאורך חייהם הרגיל מבלי שום בעיות או זכר למה שקרה, הדבר היחידי שישאר זאת צלקת קטנטנה מהניתוח, לא שום דבר רציני", "אוקיי מעולה, בחודש הזה כל מי שרוצה להתקרב להארי עובר דרכי!" ג'ון אמר בהחלטיות, לא מוכן שמשהו יקרה להארי כשהוא פגיע כל כך "אוקיי אוקיי" דן גיחך לעצמו, הבן זוג שלו יכול להיות טו מאץ' לפעמים.

זאת הייתה הפעם הראשונה מאז שהארי התעורר שכולם צחקו, אפילו מייק ציחקק מרחוק, לג'ון יש את הקסם הזה, לא משנה מה הוא יעשה הוא יגרום לכולם לחייך, גם אם הוא לא באמת מתכוון להיות כזה.
–

"ואם הוא לא ירגיש טוב בימים הקרובים?" מייק שאל לאחר שכולם נרגעו, האחרים הביטו על מייק אך לא הגיבו, רוצים גם הם לדעת את התשובה. "זה תלוי, כל מקרה לגופו, אבל אם החום יעלה לו כשהוא יהיה בבית תתקשרו ותתיעצו איתי, אם אני אראה לנכון שזה לא טוב אני אצטרך לשלוח אותו למיון ולמעקב לאחר מצבו", "אוקיי" מייק סיים את דבריו.
–

צלצול טלפון נשמע בחדר, זה הגיע מכיסו של מייק.
הרקדן הוציא את הטלפון, מסתכל על מי שהתקשר ועונה לאחר מספר שניות של התלבטויות, "כן צ'אן…כן, הוא התעורר" מייק הביט לרגע על הארי לפני שיצא מהחדר.

הקטן הרים גבה, ממתי צ'אן מתעניין בו כל כך? הוא היה מסוקרן, אבל מה שגרם לו להסתקרן עוד יותר זה שג'ימס, לאחר שמייק יצא משם, חייך ואמר שהוא צריך ללכת.
הארי גם היה יכול לשמוע את מייק בעמעום מתלונן על זה שג'ימס כבד לו ושהוא רוצה שירד לו מהגב, הוא גם שמע משהו על זה שיזהר כי הם יכולים לגלות משהו, הוא לא הצליח באמת לשמוע את מה שקורה בחוץ כי כולם מסביבו שאלו לשלומו ודאגו לו שיהיה לו נוח.

–

משהו פה מוזר, הארי לא אוהב את זה, הוא לא אוהב את התחושה המוזרה הזאת, משהו מסריח קורה כאן, זה מרגיש לו כאילו הוא מפספס משהו, כאילו יש במוחו מיליוני פיסות מידע שרק אם הוא יאחד אותם הוא יגלה משהו חשוב, אבל מה הוא צריך לגלות? הוא לא יודע מאיפה להתחיל ואת מה לחבר ואת מה לא, ואולי הוא סתם מדמיין לעצמו דברים? אולי שום דבר פה לא מוזר ופשוט הוא חושב יותר מדי.

"סרטן"
זה חזר לו שוב ושוב במוחו, החלום הזה, האנשים האלה, מי הם? למה הוא לא מצליח לגלות מי הם? הם מוכרים לו נורא אבל הוא לא מצליח לזהות אותם. 

הארי עצם את עיניו, גורם לאחרים להבין שהוא רוצה לנוח והם החליטו להיות בשקט ולצאת החוצה, לתת להארי לישון עוד.

הארי כבר מזמן לא שמע אותם, גם כשהם היו רועשים הוא לא שמע אותם, הוא רק שמע את הצחוק המתגלגל של שתי הדמויות האלה, הוא הבין שזה לא רק חלום, הוא חייב לגלות מה זה.