לחיות בשקרים- פרק 21

"את ממשיכה לסנן אותו אה?" אליאן שאלה כשראתה אותי מנתקת לו שוב.
"יש לי ברירה, הוא יודע עלייך, ערב אחד נתתי לעצמי לבנות אשליות, אבל לכל דבר יש סוף, זה היה חד פעמי." אמרתי והחזרתי את מבטי לסלון, פאר ישבה שם עם החבר החדש שלה, שוהם לא היה בבית אז היא הרשתה לעצמה להביא אותו. שנאתי אותה, שנאתי את ההתנהגות שלה אחרי שגילתה שאני ואליאן אחיות, למרות שחשבתי שלה ייקח הרבה פחות זמן להבין זאת, בכל זאת הלכנו מספר פעמים ביחד לשופינג. סליחה היא הלכה אני הייתי צריכה לעזור לה להרים את השקיות, היא ילדה יהירה שכמעט ואין בה תוכן.
"תפסיקי!" אליאן דרשה ממני.
"זה חזק ממני, היא מאיימת עלייך ואת שותקת?!" צעקתי לחשתי לה זאת.
"אין לי ברירה, עדיף לשתוק ולסבול אותה ולא שכולם ידעו את האמת, לפחות עכשיו יש לי סיכוי להצליח." היא אמרה.
"תביני, ככל שאלמד יותר בבית הספר הזה, אשקיע ואלמד, כך הסיכוי שבעתיד אמצא עבודה טובה יותר, לכן אני שותקת. גם זה לא שהיא מאיימת הרבה, וכשכן לימאי ושוהם מוציאים אותי מזה. אני שמחה ששוהם גילה, שאין סודות." אליאן אמרה וחייכה חיוך צדדי קטן. אני שמחה שהיא מאושרת, אחותי שגדולה ממני במספר דקות, זאת שלקחה הכי קשה את העזיבה של אבא בעצם מצאה דרך, חלום או סוג של תקווה לשמחה שלה.
"אוקיי. אבל אל תצפי שאני אהיה חברה של המכשפולה הזאת." אמרתי והצבעתי על פאר שנישקה את החבר החדש שלה.

יצאתי מהבית בבגדי הספורט הרגילים שלי, טייץ שחור בעל פס ורוד בצד הרגליים וגופיית רשת שחורה ורודה, נעליי ספורט מקושקשות והאייפון שאליו חוברו האוזניות הלבנות שלי.
התחלתי לרוץ במורד השכונה כדי לפנות ימינה בעיכול שבסוף הרחוב, לכיון הפארק העירוני הגדול שבסופו של הפארק עומד המכון כושר שלי, של אליאן ושוהם.
אחד השירים האהובים עליי של לירן דנינו התנגן לו בנגן בעוצמה חזקה, והתחלתי לרוץ, פשוט רצתי.

נעצרתי באמצע השביל של הפארק, כשאני רואה מרחוק את המכון כושר הגדול שלי, נעצרתי בשביל לנשום מעט וניגבתי את הזעה בעזרת גב כף היד שלי.
"את רצה מהר יחסית לבת." שמעתי את קולו של אדיב, נשמתי עמוק והסתובבתי אליו, מאתמול בערב, מהנשיקה האחרונה ההיא, סיננתי אותו ללא הפסקה, לא יכולתי לדבר איתו. בטח כשהבנתי מי הוא באמת, אדיב הרוש, זה שעושה הפליות לילדי המלגה.
"מצטערת, אמא שלי לא מרשה לי לדבר עם זרים." אמרתי בקרירות. טחבתי את האוזניות בחזרה לאוזניי והתחלתי לרוץ, מתרחקת ממנו כמה שיותר.

נקודת מבט אדיב:
"היא רואה אותי כמו זר, אחי." אמרתי בייאוש והעברתי את ידי בשיער.
"מה אכפת לך ממנה בכלל? חשבתי שזה רק בגלל שאתה רוצה לעזור לפאר, אתה יודע כדי לפגוע בשוהם?" דור אמר בחוסר הבנה, דור אחד מחבריי הילדות שלי. יש לו שיער חום שנוטה לשחור שתמיד מבולגן, עיניים ירוקות, גבוה ושרירי, בקיצור דור חלום של כל נערה. חוץ מהעובדה שהוא נראה טוב בעיניי הבנות הוא גם חכם ויש לו אופי טוב, הוא קורא לעצמו 'גבר אחד לבחורה אחת',זה המשפט שכובש את הבנות, אבל הוא באמת מתכוון לזה.
"פאר ילדותית שצריכה להתבגר ולהבין שיש חיים שצריך לבנות. במקום לשחק בכל יום מי התחיל ואיך להרוס אחרים." אמרתי והסתכלתי על השף שצעק על החדש שהוא מפוטר. השף הזה… כל יומיים מפטר מישהו, אף אחד לא מוצא חן בעיניו, העזיבה של אלון, הסו שף שלו לשעבר השפיעה עליו קשה, הוא היה כמו בן בשבילו.
"אני חושב, אני לא בטוח אבל, מה שאתה עושה בבית ספר, כל הקטע עם ההעדפות, כיסאות ילדי המלגה, זה לא מהדברים שאמרת שתכלת שונאת? אז גם עם היא לא הייתה מתעלמת והיא מגלה, היא הייתה שונאת אותך עוד יותר." דור אמר.
"אני יודע, במיוחד שכמעט גרמתי לאחותה לשבת על אחד מהכיסאות האלה." אמרתי בגיחוך. מדהים אני מפתח רגשות לילדה שהמעמד שלה דומה לשלי, שנינו גדלים בלי אבא, שנינו רוצים צדק והמצחיק שבבית הספר אני עושה בעיות ומשפיל את הילדים של המלגה, כשבעצם אני אחד מהם.
"לא תיכננתי להתאהב, לא בה, ולא באף אחת." אמרתי בכנות, שנאתי להתאהב, רגשות פוגעים בנו, הם מחלישים אותנו, הם הורסים אותנו אבל באותו מידה של כאב יכול להיות האושר, אהבה ושמחה, זה תלוי בנו, ובמי שאנחנו מתאהבים.
ואני התאהבתי בילדה, רודפת צדק, ילדותית אבל לפעמים רצינית, צינית, עוקצנית, ילדה עצבנית, שונאת שקרים וכל זה גיליתי במשך ערב אחד שלם.
אני מתגעגע אליה, ובחיים לא התגעגעתי למישהי שהיא לא אמא שלי.

סיימתי לעבוד להיום, לא חשבתי שהשעה שבע. בערב תראה כל כך רחוקה ממני כשהתחלתי, כל היום הזה היה משעמם, עזרתי לשף לבשל כי שוב הוא פיטר את יובל עוד לפני שניסה לעבוד הוא העיף אותו, לאחר שבישלנו את ארוחת הצהריים המשכתי בבריכה, כשרוב הבנות ניסו למשוך את תשומת ליבי אבל לא הסתכלתי עליהן, הייתי שקוע במחשבות, תכלת.
מישהו נוגע בה? מציק לה? משהו מעיק לה?
היא כל כך חסרת ביטחון שזה מפחיד. הורדתי את החלוק הלבן של המטבח ותליתי אותו על הקולב שלי. ברגע זה הפכתי לסו-שף החדש של המלון.
"ביי כולם." צעקתי במטבח ונופפתי לשלום.
יצאתי מהיציאה האחורית של המלון והתקדמתי לעבר מונית השירות שהמנהל הזמין עבורי כי נשארתי שעות נוספות על מנת לעזור לבשל את ארוחת הערב, כך גם קיבלתי את התפקיד.
ירדתי מהמונית לאחר ששילמתי והתקדמתי לעבר הרחוב שלי, כרגיל הנערים שרגילים להשתכר ישבו על הספסלים, זרוקים, אבל את האמת שהתדמית של הגבר שלהם רק מראה כמה הם נואשים לעזרה.
התקדמתי לעבר הבניין שלי, נערה אחת עמדה שם, היא עמדה עם מעיל בצבע שחור, חום ולבן וטייץ שחור ארוך, נעליי ספורט מקושקשות שאותן אני מכיר מרחוק, תכלת.
היא עמדה עם גבה אליי והסתכלה על הבניין, לאחר שניה הפנתה את ראשה לצד והחלה להתקדם לכיון של תחנת האוטבוס שמובילה לעיר.
"תכלת!" צעקתי ורצתי אלייה. היא הסתובבה והסתכלה עליי, היא הייתה המומה מעט. עמדתי כמה מטרים ספורים ממנה.
היא הסתכלה עליי ועל התחנה שמאחורייה מספר פעמים ולבסוף התקרבה מעט אליי.
"אדיב, זה לא יקרה בינינו, אני מכירה אותך, סיפרו לי עלייך ועל מי שאתה. סיפרו לי על המשחק הקטן שלך בבנות, על משחק הכיסאות הקטן שלך בבית הספר, על כל התדמית שלך בבית הספר, אתה לא בשבילי, אולי איתי אתה מדהים אבל לאחרים אתה נוראי לפעמים. מה יקרה כשיגלו שאדיב הרוש יוצא עם בת של מנקה? המנקה של פאר ושוהם. התדמית של הילד רע תהרס לך נכון? אז הנה אני חוסכת לך את זה, זה נגמר!" היא אמרה בקול שבור מעט. היא גילתה, היא יודעת הכל אבל כל זה היה לפני שהכרתי אותה.
"אני לא ארדוף אחרייך, אני לא אחכה לך לנצח. או שאת איתי או שאת הולכת אבל איתי את לא משחקת. את רוצה שזה יגמר בינינו אז בסדר, אבל שתדעי תכלת אם את הולכת אז את לא חוזרת." אמרתי בקשיחות ואדישות, היא לא תוותר עלינו, היא אוהבת אותי אני בטוח, הנשיקה שלנו לא הייתה לקישוט.
"אז אני הולכת ולא חוזרת. להתראות אדיב הרוש, ביי." היא אמרה ורצה לכיוון האוטבוס והגיע לתחנה.
היא וויתרה ועכשיו אני מוותר. הוצאתי את הפלאפון מכיסי ונכנסתי לאנשי קשר. כל כך הרבה שיחות שהיא לא ענתה לי, הודעות שהיא סיננה אותי, זה נגמר.
"אתה רוצה למחוק את 'תכלת אהובתי' מאנשי הקשר?" קראתי את הצג של הפלאפון ולחצתי על אישור, עכשיו את בלב שלי עם הזיכרונות, אבל בינינו שום דבר לא יכול כבר לקרות. זה נגמר לפני שזה התחיל.
"להתראות, תכלת." אמרתי והסתובבתי לכיון הבניין שלי.