לחיות בשקרים- פרק 40 ואחרון.

נקודת מבט אליאן:
ציירתי ציורים על גבי ציורים על גופו הקשוח של שוהם, הוא עדיין ישן וחיכיתי שיקום כדי שנעשה משהו היום. הרמתי את ראשי מחזהו והבטתי בפניו, תויי פניו, זיפיו שכל כך אהבתי ללטף למרות שבנשיקה דקרו אותי מעט. שיערו הפרוע וכל פרט בו שהשתלב באופן מושלם עם גופו.
"לא יפה לבהות," שוהם אמר ופקח את עיניו, הרים את ידו הימנית וליטף את פניי, ידו השמאלית כרוכה סביבי.
"ככה פותחים בוקר, זה בוקר טוב." אמר וחייך אליי. החזקתי בשמיכה וזרקתי אותה מהמיטה לריצפה במהירות, קמתי מהמיטה והתקדמתי לדלת, הבטתי בשוהם בחיוך ויצאתי החוצה מהחדר.

"מה עושים היום?" שוהם שאל וגרם לי לחייך, ידיו השתלבו בין ידיי ועטפו אותי מאחורה לחיבוק.
"בוא לנלך לפארק, נטייל קצת." אמרתי, שוהם הנהן ונישק את השקע בין צווארי לכתפי.
חייכתי וליטפתי את שיערו, אנחנו זוג דביק.
קמתי מן כיסא הבר של האוכל במטבח, שוהם הלך איתי בחיבוק. פאר ישנה על בועז, ששכב על הספה וראה כדורגל.
פתחתי את דלת הארון והוצאתי ג'ינס ארוך וכהה, בעל מספר קרעים וגופיה שחורה צמודה.
שוהם לבש חולצה שחורה וג'ינס שחור.

"מדהים פה." קבעתי בחיוך ונישקתי אותו בלחי. הפארק היה מוקף בפרחים, בצבעים שונים. מהורודים עד לאדומים ביותר, סגולים, צהובים ולבנים.
"אתה יודע תמיד רציתי להתחתן במקום מוקף פרחים, ואהבה." אמרתי בחיוך. שוהם לעולם לא נירתע מהמילים שלי על העתיד, בכל פעם אני משנה אותן, חוץ מדבר אחד, שאני רוצה להתחתן בחוץ, באוויר הצח, בחופש. מעולם לא ראיתי בנישואים כלא אלא מקום אהבה ומבטחים. לאחר כל מה שחוויתי בחיי אני יודעת שהחיים שלי, הנישואים שלי יהיה ללא השקרים, אני לא רוצה לחיות בשקרים שוב.
"את תהיי הכלה הכי יפה שיש, ולצידך יעמוד הבעל הכי מאושר שיש. לא כי הוא מתחתן ולא בגלל הצ'קים שבמעטפות או בגלל שהוא מתחתן ומוכיח לכולם שהוא גבר כדי להיות נשוי ומחויב. הוא יהיה מאושר בגברים כי את תהיי הכלה שלו. אני אהיה המאושר מכולם." שוהם אמר והביט בפניי, הוא התבונן בי כאילו פחד שהחמיץ משהו בפניי אי פעם, ידו הימנית ליטפה את שפתיי וידו השמאלית את גבי.
"אנחנו זוג דביק מידי." אמרתי בשקט והקפתי את שוהם. ידעתי כבר את התשובה לדבריי. לא אכפת לו מה כולם אומרים אכפת לו שאני איתו.

התיישבתי ליד פאר על הכיסא שבמרפסת, אמא ונטלי הניחו את האוכל על השולחן והתיישבו גם הן.
"אני ונטלי החלטנו החלטה חשובה." אמא אמרה והביטה בנו. הבטתי בתכלת ואחזתי בידו של שוהם שישב מהצד השני שלי.
"אני ונטלי החלטנו שאתם גדולים, אדיב אתה מתגייס למשטרה, בעוד מספר חודשים, תכלת ופאר החברה שלכן גודלת ומדהימה את כולם. בועז אתה מתחיל ללמוד באוניברסיטה, שוהם אתה עדיין לא יודע מה אתה רוצה בדיוק כמו אליאן." אמא אמרה באנחה אבל חייכה לבסוף.
"אבל לכולם יש דבר אחד שמחזק אותכם, בנוסף להיותכם ביחד. יש לכם עתיד. אתם רוצים עתיד טוב יותר משלנו היה. בדיוק כמוכם גם אנחנו רוצות ולכן החלטנו לטוס לטייל, לבד, רק שתינו." נטלי אמרה וחייכה.
"רק אם זה בסדר מבחינתכם." אמא הוסיפה, היא בניגוד לנטלי, פחדה על הבית.
"מורן. לכו תהנו הכל יהיה אותו הדבר כשתחזרו." שוהם אמר.
"או שפשוט נקנה חדש ולא תשימו לב." אמרתי בחיוך.
"אוי אלוהים אדירים." אמא אמרה בדרמטיות וגיחכתי מעט.
"סעו, תבלו. גם לכן מגיע." אמרתי בחיוך.

עמדנו בשדה התעופה, אמא ונטלי חיבקו אותנו מיליון פעם ופחדו לשחרר.
אמא השאירה לנו פתק בבית של מטלות כמו: לבשל, לנקות, לקנות אוכל בניגוד לבנים שאמרה להם מה לתקן בבית. היא השאירה את תכלת למבוגר האחראי, בעוד תכלת מתכננת מסיבה קטנה של כולנו לרגל זה שהן הלכו.
"אולי אני אשאר איתכם?" נטלי שאלה ודמעות זלגו במורד לחייה, שוהם חיבק אותה והניד לשלילה.
"בבקשה תלכי," פאר אמרה בגיחוך וחיבקה אותה. תכלת חיבקה את אמא ולא הסכימה לשחרר.
"אני נשארת זהו!" נטלי קבעה ומחתה את דמעותייה, חיבקתי את אמא חזק, פחדתי שהיא תפחד מהמטוס בפעם הראשונה, היא טסה לי. שוב.
"אולי לא תלכי?" תכלת שאלה ושיחררה מעט את אחיזתה, בועז חיבק אותה ואני הנדתי לשלילה.
"את חייבת אמא. גם את מורן מעולם לא יצאתן מהבית, מעולם לא ראיתן עולם. תלכו ותהנו, זה לא יהיה פייר אם תישארו רק בגללנו." אמרתי בשקט והושטתי את הדרכונים לנטלי.
'זוהי קריאה אחרונה לטיסה 789, המטוס עולה לאוויר בעוד כ-חמש דקות.' קול גברי נשמע מהרמקולים.
"זה שלנו," נטלי אמרה בחיוך והתקדמה לעברי.
"תשמרי עליהם." ביקשה והנהנתי בראשי, חיבקתי אותה פעם אחרונה, הן הסתובבו והלכו לכיון הדיילת.

נכנסו לתוך הבית, הריק.
שוהם התיישב על הספה ליד בועז ואדיב, פאר הלכה לחדר העבודה ביחד עם תכלת ואני הלכתי למטבח לארגן ארוחת צהריים.
"הכל חזר לקדמותו, גם כשהן לא כאן אהובתי." שוהם אמר וחיבק אותי, נישק את קודקוד ראשי וליטף את שיערי.
"אני אוהבת אותך." אמרתי בכנות, הנחתי את הסכין שחתך את המלפפון לסלט על השולחן והסתובבתי אליו.
"גם אני אוהב אותך." אמר ונישק אותי.

-The End-

"אוקי, אז מה דעתכם על המחזה שקראנו בתקופה האחרונה?" המורה שאל והסתכל על כל הכיתה.
"כן, שנהב." המורה אמר ונתן את זכות הדיבור לשנהב, ילדה מהכיתה, היא שיחקה בשיערה החום שחור הארוך, וגילגלה את עינייה החומות. היא הביטה בתמימות במחזה 'לחיות בשקרים'.
"התחברתי הכי הרבה לדמות של שוהם, לחיים הקשים שהוא עושה לכולם, שהוא הבאד בוי המיוחד. התרגשתי מזה כששהום ברח, אליאן ישנה במיטתו ולא הפסיקה לרגע לאהוב אותו. לעומת זאת פחות התחברתי לפאר ואדיב, אני לא יודעת למה פשוט התחברתי פחות. למען האמת את פאר אני שונאת עד מאוד." שנהב אמרה בחיוך למורה. המורה הנהן כאות תודה.
"תשובה יפה, עוד מישהו? מה איתך עדי? מה את חושבת?" המורה שאל את עדי, עוד ילדה מהכיתה, שיערה השחור הקצר שנפל על כתפייה.
"אהבתי שבסופו של דבר, קיבלו את אליאן ותכלת כבנות בית, הדמות שהתחברתי אליה זו אליאן, היא ילדה טובה ותמימה שלא האמינה באהבה עד שהכירה את שוהם ואז היא התאהבה אהבת אמת. פחות התחברתי לבריחה של שוהם." עדי אמרה בחיוך.
"המחזה הזה נכתב בשנות התשעים, הוא בא לספר לחברה על השקרים, על מה שזוג הורים מוכן לעשות למען הילד שלו אבל בכל זאת הוא משקר, למשל הזוגיות של שמעון ונטלי, היא בנויה על שקר אחד גדול. המחלוקות בין אליאן לפאר בהתחלה, הקושי של אדיב לקבל את האמת על שוהם ופאר, שהם האחים שלו. המחבר בא ומותח ביקורת על השקרים. הוא מותח ואומר שלדעתו אסור לשקר ואילו לאהבה יש כוח גדול יותר מלשקר, אהבה זו שתנצח," המורה אמר בחיוך.
"סהר. אותך לא שמעתי עדיין קדימה." המורה דירבן את סהר לדבר, שיערה שחור כפחם ועיניה שחורות, גדולות ויפות.
"אוקי," אמרה בחשש קטן.
"אהבתי את הקטע ששוהם ואליאן הלכו בחוף ואמרו למה הם התאהבו אחד בשניה, אבל אהבתי גם את הפעם הראשונה שלהם, שהם שכבו. אהבתי את מה ששוהם אמר לה, את הדאגה שלו לאליאן. הדמות האהובה עליי זו תכלת, היא שונה, היא חמודה, רוצה בטובת כולם, צנועה והדרך שבה אדיב מתאר אותה, היא מקסימה בעיניי. גם אדיב הוא גבר ללא ספק הגבר המושלם, הוא עובד קשה, לומד לאהוב, אכפתי ודואג. לא היה קטע שלא אהבתי, פאר שבהתילה לא חיבבתי בכלל הפכה לדמות חמודה למרות הכל. שמעון הדמות המעצבנת ביותר, הוא הרס את האהבה בין כולם, אבל בלעדיו העלילה הייתה משעממת בלי ריגושים." סהר אמרה בחיוך קטן.

המורה הודה לה על התשובה המספקת וחיפש את הקורבן- הילד הבא שיענה על השאלה.
"דור." המורה בחר, דור בעל שיער שחום ועיניים ירוקות בהירות.
"טוב, התחברתי לשוהם, לבלגן שהוא אוהב לעשות, אהבתי שבועז הגיב לאיום של שמעון גם אם זה היה בדקירה ופאר הייתה האהובה עליי. בניגוד חמה שחשבנו בהתחלה היא לא כזאת שיטחית." דור אמר בחיוך רציני והעביר את ידו בשיערו.
"מה איתך יובל? מה את חושבת?" המורה שאל את יובל, הקיטשית של הכיתה. שיערה חום ועיניה חומות כשקד, זאת שכולם רוצים ולא רוצה אף אחד.
"אהבתי את מה שאדיב אמר לתכלת לקראת הסוף, אני לא מרחיבה לך על זה, אגב המחזה הזה קיטשי ברמות." יובל ענתה בקצרה, גילגלה עיניים וחייכה חיוך מתוק לעבר רוני שישבה לידה ושיחקה בעגיל בטבור שלה.
"אני אהבתי יותר את אליאן, אדיב הוא בהחלט הגבר אידיאלי לדעתי. אבל אין חלק מסויים שאהבתי, אהבתי את הכל. התמימות של תכלת, זה שהיא לא מפחדת להגיד את מה שיש לה. היא אמיתית. זה הזכיר לי את עצמי." רוני אמרה וחזרה לשחק בעגיל שלה, יובל לעומתה חזרה לצייר במחברת שלה כאילו היא בעולם משלה.
"אז כולכם אהבתם את המחזה," המורה אמר בחיוך.
"אני יכולה להגיד גם מה דעתי?" אופיר הצביעה ושאלה המורה הנהן, כאילו חיכה לרגע שתלמיד יציע את עצמו.
"הכי אהבתי את תכלת, היא עדינה, תמימה אבל מאמינה באהבה. היא נלחמה למען כולם ולמען האושר שלה. הקטע שהכי אהבתי זה ששוהם מגלה שאליאן גרה בבית שלו, זה לא היה מובן מאליו בשבילו, זה היה כמו פצצה בשום מקום. הכי פחות התחברתי לבועז, הוא עשה את המוות לפאר, וגם הוא דמות משנית שלא הופיעה כל כך הרבה. הכי פחות אהבתי שהמחזה נגמר." אופיר אמרה בגיחוך קל וחייכה חיוך שחשף תור שיניים לבנות.
"מה איתך גל? היחידה שלא דיברה, לא השתתפת באף שיעור הקשור למחזה." המורה אמר ופנה אליי. חייכתי חיוך קטן וביישני.
"התחברתי לכל דמות, מאחורי כל דמות עמד סיפור בפני עצמו, כאב בפני עצמו וחוזק מיוחד בפני עצמו," אמרתי בחיוך.
"שוהם ואליאן נלחמו למען האהבה, הנשיקה שלהם שינתה את עולמם. אהבת אמת. אדיב עשה הכל כדי לבנות עתיד טוב יותר למענו ולמען תכלת. פאר ילדה מפונקת שלומדת לתת מעצמה למען אחר. בועז היה מעצבן אבל עם לב זהב." אמרתי בשקט וקראתי את המשפט שהמחבר כתב על גב הכריכה. המשפט הכי אמיתי ושהכי התחברתי אליו.

"הרוג את החולשות שלי ותן ללבי סיבה להמשיך לפעום."

"שוהם ואליאן נלחמו בשיניים על האהבה שלהם, הם נלחמו אחד על השני למרות המהמורות שבדרך, הם נלחמו על הנשיקה שלה." אמרתי בחיוך קטן.
"ממש. זה פשוט עוד סתם מחזה שמסתיים בנשיקה." עומר אמר וגלגל את עיניו הכחולות.

-The End-