לחיי אלפיים חמש עשרה- פרק 40

משהו היה קסום בסוף השבוע שהעברתי אצל ההורים- הם פינקו אותי כמו שבשום מקום אחר לא היו יכולים לפנק. אני אכלתי את האוכל האהוב שלהם, ישבתי לשיחות ארוכות על כל דבר אפשרי, שיחות אינטלקטואליות מצד אחד ושיחות רכילות מצד שני. אמא דיברה איתי על החתונה המתקרבת של בת הדודה שלי שנקבעה לתחילת מרץ, מה שהיא הודיעה לי עליו כבר בתחילת השנה האזרחית החדשה. היא אמרה לי שכדאי לי ללכת ולקנות שמלה חדשה בשבוע הבא כדי שאגיע מכובדת לחתונה, וצחקתי ואמרתי לה שיש לי המון שמלות בארון אבל שאני מבטיחה לקנות משהו מיוחד לכבוד האירוע.
מעבר לזה פשוט הרגשתי לראשונה זה הרבה זמן בבית. המציאות העמוסה בדירה קטנה של שני חדרים באמצע כל האקשן, היא לא הדבר שאני הכי אוהבת. זה שההורים שלי רחוקים ממני אבל ממוקמים במושב כל כך שקט ונחמד, גורם לי לאהוב את המקום הזה הרבה יותר מהעיר הרועשת. יכולתי בשישי שבת האלו לשבת בנחת על המרפסת מתחת לפרגולה, עם הרוח הקרה והנעימה, לשתות קפה בנחת ולהסתכל על גינה קטנה וחמודה. המעבר לעיר היה להתנתק מכל השורשים שעליהם גדלתי. הבית במושב הוא בית קנוי, ואת השנים שהעברתי שם אהבתי כמו שהרבה שנים לא. לצערי הייתי חייבת להתנתק כי הייתי חייבת להתחייב לעבודה טובה וקרובה ולא לטרטר את עצמי בנסיעות של שעה בכל בוקר וכל ערב.
"ואיך לך בעבודה?" שאלו ההורים באחר הצהריים של שבת.
"העבודה עושה לי טוב" אמרתי מיד, "אתם יודעים שכשעכשיו ג'ו בחו"ל אז יש פחות עבודה ופחות לחץ, וזה בא בדיוק בטיימינג הנכון, אבל אתם כבר יודעים שבימים העמוסים אין סיכוי לדבר איתי. העבודה הזו ממלאה לי את החיים בכמעט כל השעה ביום, אבל אני אוהבה אותה כשהיא ככה. אני משקיעה בה המון- אתם יודעים איך זה כשאני נכנסת לעבודות".
"וזה לא מתיש אותך יותר מידי?" הם שאלו בקול דואג. זה מה שכל כך מיוחד בהם, הם פשוט דואגים כל הזמן אבל לא דואגים מגוננים, אלא יודעים להראות שאכפת להם. אני צריכה ללמד המון אנשים איך להראות שאכפת להם כי זה לא דבר שרבים עושים.
"זה מתיש" אמרתי, "וכן יש ימים שאני חוזרת הביתה הרוסה מעייפות ויודעת שבעוד שש שעות אני צריכה להתעורר שוב, אבל אין מה לעשות- אני בחרתי את החיים האלה ואני כן מאוד שלמה איתם. אני חושבת שהעניין הזה בחיים של אחרים דווקא לא מציק לי, ובגלל שהעבודה הזו כל כך מעניינת לא חשוב לי אם אני מותשת יותר מידי או לא".
"וכשהיית עם עמרי" שאל אבא, "איך זה היה להתמודד עם השעות? הצלחת לשלב?".
"הצלחתי" נאנחתי בחיוך, "נפגשנו כשיכולנו, עשינו את כל מה שיכולנו כדי להיפגש, גם ארוחת צהריים, גם להיפגש שעה לפני אירוע.. הכל. כשמשהו כל כך חזק וכל כך טוב, וכשאתה מאוד רוצה את זה, תעשה הכל בשבילו".
"אבל את מדברת ככה ו.. וזה נגמר, אז מה קרה שם?". הוא חייך אליי חיוך קטן ומנסה להבין, ואני לא ידעתי אם בכלל לספר להם על כל הסיפור, אין לי כל כך חשק להכניס אותם לכל זה. חייכתי ואמרתי לו שזה פשוט לא עבד, שבסופו של דבר שנינו היינו צריכים בני זוג שמתראים הרבה יותר. אמרתי לו שחלק מהסיבה שלי ולערן זה עבד קצת יותר, לא מבחינת זמן אלא מבחינת הכימיה, ששם אני חושבת שטיפה שיקרתי כי מה שהיה ביני לבין ערן לא דומה למה שהיה ביני לבין עמרי, הייתה בגלל שהתראינו באותם אירועים. עמרי שייך לאיזור אחר בתעשייה, האיזור היותר ילדותי וכשמידי פעם מכניסים אותו לאירועים שאני הולכת אליהם, זה נחמד, אבל זה קורה לעיתים נדירות. אמרתי להם בכנות שאני צריכה בן זוג שאני אוכל לפגוש הרבה, שאפילו יבין את העולם שלי מה שאני חושבת שעמרי פשוט לא הבין.
"אנחנו ראינו את הכתבה אתמול על עמרי ועל נטלי.. זה קשה לך? הרי נפרדתם ממש לאחרונה".
"הוא עשה את הבחירה הזו ואני חושבת שכנראה על סט צילומים אנשים מתקרבים, אני חושבת שאי אפשר לחסום את הרגשות האלה שמתחוללים אצלך כשאתה נמצא כל כך הרבה זמן עם בנאדם. הנה- כשהם היו כל כך הרבה ביחד זה מסתדר וזה קורה, ואנחנו לא נפגשנו בתדירות כזו. זה דבר שונה להחזיק ככה מערכת יחסים ואני חושבת שפשוט העדפנו לסיים אותה בלי לפגוע אחד בשני". בלי לפגוע עלק. הבנאדם הזה פאקינג בגד בי עם נטלי אשור, ובין אם ארצה להבין שזה כואב ופוגע ובין אם לא, אני נפגעתי. אני גם נפגעתי מזה שהם יצאו כזוג כבר שבוע, שבוע וחצי אחרי הפרידה, אומרים את זה לתקושרת. כל זה כואב הרבה יותר משאני הצלחתי להגיד לעצמי שזה כואב לי, וזה משנה לי הרבה יותר משחשבתי שזה משנה לי. מבחוץ אני פוקר פייס, מבפנים זה בדיוק כמו כל פגיעה של חבר אחר שעבר בשנים שאני חיה בהן.
בדרך חזרה הביתה, אחרי סוף השבוע הזה, שמתי קצת מוסיקה מרגיעה באוטו וחשבתי על כל מה שקרה ביני לבין עמרי. עכשיו זה סופי, וכנראה ממה שאני מרגישה עכשיו, פשוט לא נועדנו להיות ביחד. כל השיחות שלנו אחרי סקס טוב כזה או אחר, או אחרי פגישה, לא שוות באמת את המציאות שאנחנו חיינו בה. זה פשוט לא התאים. עמרי שייך לאיזור אחד בתעשייה שאני פשוט לא קשורה אליו, אני לא יכולה להיות בצד השני של המצלמה. כשערן ראיין אותי אני אמרתי דברים שאני באמת מרגישה שהם נכונים, וגם כשדיברתי עם עמרי האמנתי שאני יכולה לתחזק את זה, אבל כנראה שפשוט לא הצלחנו. מעבר לזה הוא פשוט פגע בי. הם לא היו שיכורים, אפשר לעצור נשיקות כאלה בדקה אם אתה רק זוכר שיש לך חברה שמחכה לך, הוא לא עשה את זה. אולי היא עשתה לו טוב ממני, אולי היא טובה אליו יותר משאני הייתי טובה אליו, כי בסופו של דבר הוא בחר בה. כנראה שנמאס לו להתעקש על משהו שהוא רואה שאין מצב שיכול לקרות, או נמאס לו לשבור את האגו שלו אחרי בחורה ולחכות לה שעות.
הוא אמר לי אז, בתחילת השנה האזרחית, שהוא צריך בחורה לצידו. אין סיבה שהוא היה מנשק אותי חוץ מהסיבה שהוא היה צריך בחורה לאותו ערב. מנהג, פרנציפ, לא אכפת לי באיזה מילה הוא ישתמש, כנראה שהוא לא יכול היה להחזיק את הזמן הזה של לחכות. ברגעים האלה שכחתי מכל הסיפורים שהוא סיפר לי, על איזה בנאדם היה בעבר ומי דחף אותו לעשות את השטויות שעשה, וחשבתי אך ורק על הפגיעה שלו. זה לא שאני בנאדם כל כך בסדר, וזה לא שאני הייתי הכי טובה במערכת היחסים הזו כשלא יכולתי לוותר כשהוא וויתר, אבל לא אני פגעתי. אם זה היה הפוך, ואני אומרת את זה בלב שלם, אני הייתי מחכה עד לשיחה שהוא היה אומר שזה נגמר.