מישהו שומר עליי – פרק שני

פרק 2 – ארוחת ערב

"כל מה שאני יכול לעשות זה לומר
לך שיש ידיים שנוצרו בשביל
לאחוז בך."
– 18, בביצוע one direction
***
"בוקר טוב, יפייפיה." קולו של ג'וליאן נכנס לחלומותיי. אני חולמת על ג'וליאן? איכס.
לפתע משב רוח קר הצליף ברגליי ובזרועותיי החשופות.
נאנחתי בחוסר רצון משווע, אך בכל זאת פקחתי את עיניי והתיישבתי במיטה הרכה. שפשפתי את עיניי הישנוניות ופניתי להביט בג'וליאן, שעמד לצד המיטה שלי שידיו שלובות על חזהו.
"משהו מספיק חשוב, שגם מצדיק את העובדה שפרצת לי לבית?" אמרתי בהאשמה, אך ג'וליאן רק חייך בנינוחות.
"יש לך יום חופשי היום, ילדה. טוב, לפחות עד הערב. בערב יש לך מסיבה ללכת אליה, במועדון חדש שנפתח בעיר. אבל עד הערב, אלוהים גדול. קומי, תתארגני. אדם מחכה לך בסלון. הוא יקח אותך לאן שתרצי." ג'וליאן אמר וחייך חיוך רחב,
"תעשי חיים, ילדה." אמר ויצא מחדרי.
גנחתי בכעס ונשכבתי במיטה בחזרה. קברתי את ראשי מתחת לכרית וניסיתי להרדם.
לפתע נשמעה דפיקה על הדלת, שהייתה פתוחה.
"בוקר טוב, אמה." קולו הצרוד מעט של אדם היה קרוב אלי. לפתע המיטה זזה ומעט התנמכה, והרגשתי יש חמה וגדולה על גבי.
"אני רוצה לישון." מלמלתי, ראשי עדיין תחוב מתחת לכרית הרכה.
בדרך כלל אני מתעוררת מוקדם בבוקר, וברצון, אבל הלילה שעבר עליי היה לא פשוט בכלל. לא עצמתי עין, אבל גם לא הרשתי לעצמי לקחת כדור שינה. אני לא רוצה להתמכר לכדורים האלו, הם לא בריאים.
וחוץ מזה, להתמכר למשהו זה אף פעם לא בריא.
או למישהו.
"את לא רוצה ללכת לים?" אדם ניסה לפתות אותי, אך הניסיון הזה היה לשווא,
"למה? כדי שעוד מיליון אנשים ירמסו אותי ואותך וישפכו לנו את הקפה?" שאלתי בשקט. הפרטיות שלי מאוד חשובה לי, אבל מהרגע שהתחלתי לדגמן, אין לי כזאת. אני בקושי יוצאת מהבית, רק מהחשש שאני אצטרך להתמודד עם קהל אנשים גדול מדי, ושהכל יגמר באסון.
"אני מבטיח לך שהכל יהיה בסדר, אמה. אני שומר עלייך." ידו של אדם ליטפה את גבי בעידוד, ואני התיישבתי באיטיות והבטתי בו.
"אני לא רוצה שישמרו עליי, אני רוצה להיות נורמלית. בחורה שיכולה לצאת לים כשהיא רוצה, וללכת לקניון, ולשבת בבתי קפה." אמרתי בשקט ובעצבות מסוימת. באמת רציתי את כל הדברים הללו.
אדם קם מהמיטה והושיט את ידו אלי;
"בבקשה, בואי נלך לטייל קצת. נלך לים, או לקניון, או לבית קפה, ולמרות שאני שומר עלייך, את תהני." הוא חייך חיוך קטן וגומה אחת ביצבצה בלחי הימנית שלו. חייכתי חיוך ביישני והנחתי את ידי על ידו,
"בוא נעשה את זה."
***
"יום יפה היום," חייכתי חיוך רחב. משקפיי שמש כהים נחו על אפי וכובע מצנחת היה על ראשי. לבשתי שמלה פרחונית ודקה, ומתחת לה בגד ים שחור שלם. לא אהבתי בגדי ים בשני חלקים, הם הראו את הבטן שלי.
"כן. יום יפה." אדם חייך אלי. זאת הפעם הראשונה שראיתי את אדם בבגדיי חוף;
טי-שרט שחורה פשוטה עם הדפס של בילבונג, ומכנס חאקי שהגיע עד לברכיו. משקפי שמש נחו על אפו, והוא היה נראה חתיך מתמיד. צחקקתי בשקט, לחיי האדימו מעט.
"בואי, נמצא לנו מקום להתיישב בו." אדם לקח את ידי בידו והוביל אותי אל איזור מוצל.
התיישבנו על החול החמים ואני הוצאתי מהתיק שלי בקבוק מים. לגמתי באיטיות מהמים הקרירים.
"אחותך התקשרה אלי. היא אמרה שאת לא עונה, אז שאני אמסור לך שהיא בעיר." אדם הוריד את החולצה שלו וחשף לפני שש קוביות מרהיבות וזהובות.
כמעט ונחנקתי מהמים.
החזרתי את הבקבוק לתיק וניגבתי את פי הרטוב.
"מה היא רצתה?" שאלתי בלחץ. אם ג'יין בעיר, היא בטוח צריכה משהו. או שהיא שוב רבה עם החבר שלה, ג'ו.
"היא אמרה שהיא צריכה להיות אצלך כמה ימים, היא עם סופי." אדם משך בכתפיו ואני חייכתי חיוך רחב. סופי היא הילדה של ג'יין וג'ו. היא בת ארבע. כשג'יין הייתה בת תשע עשרה היא נכנסה להריון מג'ו, והם החליטו לא לעשות הפלה.
היום ג'יין בת עשרים וחמש, וג'ו בן עשרים ושבע. הם רבים דיי הרבה, אבל יש בניהם אהבה גדולה.
"אוקיי." אמרתי בשקט והוצאתי את הטלפון שלי מהתיק. חייגתי את המספר שיגעתי בעל-פה וחיכיתי שיענו.
"הלו?" קול עמוק ענה לי.
"ג'ו, מה קרה הפעם?" נזפתי בג'ו. בכל פעם שג'יין וג'ו רבו, התקשרתי לג'ו, כי ידעתי שממנו אני אוכל להבין מה קרה, ואיך לעזור להם. ג'יין אף פעם לא מספרת לי על הריבים שלה ושל ג'ו.
"טוב לשמוע שהכל בסדר איתך, אמה. לא התקשרת המון זמן. ג'יין דאגה לך." ג'ו אמר ברצינות ואני גלגלתי את עיניי, אדם הביט בי בשאלה.
"אז היא באה לבקר אותי עם סופי." אמרתי בהבנה. טוב, לפחות היא וג'ו לא רבו.
"כן, לא רבנו." שמעתי את קולו המשועשע של ג'ו וכבר ידעתי שהוא מחייך.
"בסדר, תודיע לה שאני אהיה בבית רק בעוד חצי שעה בערך." אמרתי בשקט והבטתי באדם בצער. אדם הנהנן וקם מהחול, למרות שרק לפני דקות אחדות התיישב.
"ביי ילדונת," ג'ו אמר וניתק. נאנחתי והחזרתי את הטלפון לתיקי.
"קדימה, בוא נלך."
***
אמה!" ג'יין קפצה עליי בחיבוק מוחץ. צחקתי וחיבקתי אותה בחזרה,
"היי ג'יין." התנתקנו מהחיבוק והסתכלתי סביבי, סופי לא הייתה באיזור.
"איפה סופי?" שאלתי בחיוך קטן.
"אה, היא ישנה בחדר אורחים." ג'יין חייכה חיוך גדול. לא הופתעתי לראות שג'יין וסופי כבר נכנסו לתוך הבית, ידעתי שיש לג'יין מפתח.
"דיברתי עם ג'ו. סליחה שלא התקשרתי אליכם המון זמן, יש לי לחץ בזמן האחרון."
אם אני נחשבת יפה, אז ג'יין היא מושלמת. השיער שלה הוא בלונדיני וארוך, רך למגע. עיניה כחולות וצלולות, ולה אין נמשים על האף. יש לה שפתיים עבות ואדומות, שתמיד מרוחות באודם ורדרד, והגוף שלה הוא הגוף הכי סקסי שאיי פעם תראו, ואל תשכחו שהיא אחרי לידה
(למרות שעבר הרבה זמן מהלידה של סופי).
"דאגתי לך מאוד. יכולת רק לשלוח הודעה," היא נזפה בי בכעס מהול בדאגה.
חייכתי וחיבקתי אותה פעם נוספת,
"אני מצטערת. לכמה זמן את וסופי הגעתן?" שאלתי והתיישבתי על הספה הרכה, ג'יין התיישבה לצידי.
"לארבעה ימים. זה בסדר, נכון?" ג'יין הביטה בי בעיניים גדולות. חייכתי חיוך קטן והנהנתי,
"בטח. התגעגעתי מאוד. אבל אני צריכה לצאת בערב למסיבה." אמרתי בשקט והצצתי בשעון שהיה ענוד על מפרק ידי. השעה הייתה שתים בצהריים, המסיבה מתחילה בתשע. אדם יאסוף אותי מהבית ברבע לתשע.
"נאכל ארוחת ערב ביחד לפני?" היא שאלה בחיוך חושש. אני וג'יין פעם היינו מאוד קרובות, אבל שנכנסתי לעולם הדוגמנות, התרחקנו.
"גם ג'ו אמור להגיע היום." ג'יין ניסתה "לפתות" אותי עם המידע הזה.
צחקתי בשקט,
"אני אשאר איתכם לארוחת ערב. אדם יבוא לאסוף אותי ברבע לתשע."
"התגעגעתי לאדם!" ג'יין אמרה באושר. אדם וג'יין היו ידידים מאוד טובים.
יותר משאדם התחבר אלי, הוא התחבר לג'יין. ג'ו לא חיבב במיוחד את אדם, אבל ידעתי שהוא יהיה בסדר.
צחקתי והנדתי בראשי,
"תצאי איתי ועם אדם היום למסיבה, ג'ו ישמור על סופי." הצעתי בחיוך רך. לג'יין בקושי היה זמן לעצמה. היא כל הזמן שמרה על סופי, ואני חושבת שמגיע לה קצת להנות.
"זה נשמע טוב." ג'יין חייכה באושר, ובדיוק הייתה דפיקה על הדלת.
"אני אפתח." קמתי במהירות מהספה וצעדתי צעדים קטנים ומהירים לכיוון הדלת. פתחתי אותה והבטתי באדם, שחייך חיוך קטן וחושש.
"באתי להגיד שלום לג'יין." הוא אמר בשקט, חייכתי גם אני חיוך קטן והכנסתי אותו לבית.
"היא בסלון." אמרתי בשקט והוא נכנס לבית. סגרתי אחריו את הדלת והצצתי אל הסלון. הוא וג'יין התחבקו, והבנתי שהם רוצים לדבר קצת. הלכתי לחדר שלי במהירות וכשהגעתי סגרתי את הדלת ונשכבתי על המיטה. הייתי עייפה מאוד, אבל ידעתי שאני לא אוכל לישון בלי כדורי השינה שלי.
ואני לא יכולה לקחת כדור שינה, כי ג'יין ואדם בסלון, ושניהם יתחילו לדאוג לגבי.
לפתע נשמעה דפיקה על הדלת שלי.
פקחתי את עיניי, הדלת נפתחה והבטתי בג'ו. שיערו השחור היה פרוע על ראשו כמו בכל פעם שאני רואה אותו, והוא היה לבוש בחליפה מחוייטת שחורה. ג'ו היה עורך דין מתחיל, הוא מאוד הקפיד על החליפות השחורות והמחוייטות, שהדגישו את הגוף המחוטב והשרירי שלו.
"ג'ו!" צחקקתי וקמתי לחבק את ג'ו. הוא כרך את זרועותיו סביבי ומחץ אותי אליו.
"מה קורה, ילדונת?" הוא נשק למצחי ואני גלגלתי את עיניי. ג'ו תמיד התייחס אלי כאל ילדה קטנה ואני התייחסתי אליו כמו כאל אח גדול.
"עייפה. מה איתך?" צחקקתי בשקט, אך ג'ו החמיץ את פניו.
"אני לא אוהב את האדם הזה," אמר בכעס ואני הנדתי בראשי,
"הם רק ידידים, ג'ו. תפסיק לקנא כל כך." ניסיתי להרגיע אותו. ג'ו חייך,
"אז… יש בחור באופק, אמה?" הוא קרץ לי בשובבות. צחקתי והנדתי בראשי לשלילה,
"לא." אמרתי בשעשוע, וג'ו חיבק אותי שוב.
"את בטוח משגעת את הבנים שמסביבך." הוא אמר לפתע ברצינות. גיחכתי וחיבקתי את ג'ו בחזרה.
"אין שום בנים."
***
"אמה!" סופי הקטנה רצה אלי וקפצה עליי בחיבוק מוחץ. צחקתי והרמתי אותה באוויר וחיבקתי אותה בחוזקה. סופי הייתה בעלת שיער חום בהיר, נוטה לשטני, עם עיניים כחולות וגדולות. השיער שלה היה חלק, עם מעט תלתליך בקצוות. היא הייתה ילדה יפייפיה.
"סופי, איך גדלת, את כבר ילדה גדולה!" צחקתי ודיגדגתי אותה בצידיי גופה. סופי חזקה והתפתלה בין ידיי,
"אמה, אני כבר ילדה גדולה!" הורדתי את סופי לרצפה והיא חיבקה את רגליי בחוזקה. צחקתי וליטפתי את שיערה הרך. ג'ו, ג'יין ואדם הביטו בי ובסופי הקטנה בעיניים מלאות חום ורכות. חייכתי אליהם ואספתי את שיערי לקוקו עגבניה מרושל.
"טוב, אז השעה כבר חמש וחצי אחר הצהריים, אפשר להתחיל להכין את ארוחת הערב." מחאתי כף, אדם צחק.
"לא ידעתי שאת טיפוס רעב, אמה." הוא הביט בי בגבות מורמות. נהמתי ברוגז,
"אל תעצבן אותי, וויליאמס." נקבתי בשם משפחתו. אדם גלגל את עיניו, וסופי קיפצה באושר,
"בואו נכין פנקייקים!" היא צווחה.
צחקקתי בשקט,
"סופי, מתוקה. נאכל פנקייקים בבוקר." ג'יין התקרבה אל סופי והרימה אותה על ידיה.
"בואו נכין בייקון, חביתות ולחם מטוגן." ג'ו הציע וחייך חיוך רחב. ג'ו תמיד היה בעניין של אוכל משמין- כל עוד הוא יכול לשרוף אחר כך יום שלם במכון כושר.
"אני בעד." חייכתי ושילבתי את ידיי על החזה שלי. אדם וג'יין הביטו בי בגבה מורמת,
"אמה, ממתי את בעניין של בייקון?" ג'יין שאלה בחוסר הבנה. חייכתי חיוך קטן,
"לא בעניין של בייקון, אלא בעניין של לחם מטוגן." צחקתי, ואדם חייך.
"כן, הקטנה הזאת אוכלת לא מעט לחם מטוגן, אני לא מבין איך היא נשארת דקיקה כל כך." אדם הביט בגופי, מבטו השתאה על שדיי. כחכחתי בגרוני, והוא הרים את עיניו בחזרה לעיניי.
"אני שורפת את כל הקלוריות בריצה, אדם." אמרתי בקול שקט, והוא רק הביט בעיניי.
"אני מכינה את הלחם המטוגן!" צרחתי לפתע ורצתי למטבח בילדותיות סופי רצה אחרי, מצחקקת.
"עם מי הסתבכתי…" שמעתי את ג'יין ממלמלת, אך קולה ממלמלת בדרכה למטבח.
"עם הטובים ביותר," אדם צחק. ג'ו, אדם וג'יין נכנסו למטבח.
"אני על הבייקון."
"אני על החביתות." אמרו ג'ו ואדם אחד אחרי השניה.
"אני מכין סלט." אדם אמר.
"אוקיי, לעבודה!" צחקקתי והוצאתי את פרוסות הלחם מהמקפיא.
***
"הלחם המטוגן טעים ממש, אמ'." ג'יין חייכה אלי בלי שיניים ובלעה את האוכל שהיה בפיה.
"שמחה שאהבת." חייכתי חיוך קטן.
הדבר היחיד שאכלתי ממנו היה הלחם המטוגן. אני לא אוהבת בייקון, ולא היה לי חשק לירקות.
נברתי בלחם, ואז הבחנתי שמבטו של ג'ו היה נעוץ בי.
"מה?" שאלתי בחוסר הבנה.
"למה את לא אוכלת?" הוא שאל בדאגה. בנוסף, הכדורים גרמו לי להיות פחות רעבה במהלך היום.
"אני אוכלת, ג'ו. הכל בסדר." חייכתי חיוך קטן ותחבתי לפי חתיכת לחם מטוגן.
"את לא נכנסת לזה שוב, נכון, אמה?" גם ג'יין הייתה נראת מודאגת. רק אדם הביט בנו בחוסר הבנה.
"דיי כבר, אני אוכלת. אתם היחידים שנכנסים לזה." התעצבנתי.
"לא אכלת אפילו חצי פרוסת לחם. מה נסגר, אמה? את עדיין הולכת לפסיכולוגית?" ג'יין שאלה שוב. דמי בעבע תחת עורי. כל גופי רתח מזעם, והייתי בטוחה שלחיי מאדימות.
"כן, אני עדיין הולכת אל אפי. ואני פשוט לא רעבה. אז תעזבו את זה!" קמתי מהכיסא, לקחתי את הצלחת החצי מלאה שלי, זרקתי אותה בכיור וברחתי לחדר שלי.
נשכבתי במיטה וכיסיתי את כולי בשמיכה, עד ראשי.
הדמעות זלגו במורד לחיי, והשדים שלי הקיפו אותי במעגלים, יחד עם הזכרונות.