מיתר קרוע- פרק 21

נטע:
מסתבר שהוא גר קרוב אליי, לא קרוב במרחק של הליכה, אבל קרוב במרחק של נסיעה פשוטה. כשאת גרה במרכז, הכל קרוב. כנראה בגלל זה הוא התעניין אם אני ירושלמית, אם הוא יצטרך לעשות את כל הנסיעה הענקית הזו עד לירושלים וחזרה בשביל לקבוע איתי דייט. הוא חזר מהצבא באיזור אחד עשרה, וכמו שהבטיח, או הבטיח ואני לא האמנתי, הוא יצר קשר כמעט ישר אחרי. הוא התקשר אליי ואני עוד ישנתי, הרוסה מערב מטורף, הרוסה תרתי משמע. לא נרדמתי עד חמש וחצי לפנות בוקר, חשבתי על המון דברים, על פלג בעיקר. חשבתי על מה שאמרתי, ועל איך שאמרתי את זה, ועל העצב שהיה לו בעיניים. חשבתי על זה שנשמעתי כועסת, ואולי באמת הייתי כועסת, או מיואשת שאני לא יכולה להשאיר מישהו לצידי כשקשה לי. נאנחתי וחשבתי שאני יודעת שאסור לו, האיסורים האלה הורגים גם אותי, אבל ללילה אחד הוא היה שוח מזה שאסור, והיה נשאר.
דן אסף אותי בסביבות תשע וחצי מהבית, קצת אחרי ארוחת שישי. הוא אמר שהוא יודע שזה קצת מוקדם, אבל שהם צריכים לנסוע קצת, ולא רוצה להשאיר אותי מחוץ לבית עד שעות מאוחרות מידי. צחקתי ואמרתי לו שזה שטויות, שאני רגילה לחזור בשלוש הביתה, והוא התעקש ואמר שעדיין, שזה מוגזם. לא ידעתי איך להתלבש, כי גם לא ידעתי לאן אנחנו הולכים, אבל הלכתי על מה שהכי בטוח, וחיכיתי. אני לא יודעת להגיד אם התרגשתי, פשוט חשבתי שזה מוזר, לא באמת ציפיתי שהוא יכתוב. היה לי גם מוזר אחרי כל היממה האחרונה.
"את נראית מקסים." הוא אמר בחיוך כשנכנסתי לרכב. חייכתי אליו והוא התקרב לתת לי נשיקה קלה על הלחי. הריח שלו היה טוב, טוב מידי. הוא היה נראה מקסים, מחויך, רגוע הרבה יותר. היה נחמד לראות אותו לא לבוש במדים. הוא לבש בגדים שהבליטו את הגוף שלו, והבליטו את העיניים שלו, כנראה יודע לשחק על הקלפים הנכונים. אי אפשר לעמוד מול בנים כאלה בתכלס, אבל חייבים לנסות.
"את בסדר?" הוא שאל אחרי כמה דקות. כנראה שתקתי. יופי, מתחילה פגישה ברגל שמאל.
"כן," נאנחתי בחיוך והסתכלתי עליו, משעינה את הראש לאחור, "פשוט לא ישנתי הרבה בלילה."
"היה נשמע שממש הערתי אותך בבוקר," הוא צחק לעצמו, "מצטער על זה."
"אין לך על מה, נורמלי לחלוטין שבנאדם יתקשר אליי בשעה אחד עשרה. פשוט הלכתי לישון בערך שש שעות לפני כן."
"וואו," הוא נאנח והסתכל עליי כשנעמד באור אדום, "מה היה עד אז?"
"יצאנו החבורה הקרובה." אמרתי לו בחיוך. תחייכי ותשתקי, הוא לא אמור לדעת שעבר עלייך ערב חרא.
"ספרי לי עליהם." הוא צחק והמשיך לנסוע. נאנחתי בחיוך ושיחקתי עם אצבעותיי, מתחילה לספר לו על החבורה הטובה שלנו. קיוויתי שהוא לא יתבלבל בשמות, או יתבלבל במי קשור למי ואיך. בסופו של דבר הוא הצליח לזכור אותם טוב. הוא הבין שנקודות המפתח הם שלושה, אורי, פלג ואני, ושמשם מכירים את כל החבורה. צחקתי ואמרתי לו שהוא יכול להוריד אותי מהמשוואה, כי מעולם לא הייתי מהמרכז של כל החבורה שלנו. הוא צחק ופנה שמאלה לכביש הראשי, אומר שגם אצלו בחבורה הוא אף פעם לא הרגיש המרכז, המלכד מה שנקרא. הוא חייך ואמר שהמוטו שלו היה לזרום, לזרום עם התוכניות, לזרום עם היציאות, לזרום עם מה שהחברים האחרים רוצים. הוא תמיד נהנה כי החברים שלי ידעו לבחור את המקומות הנכונים, ולו לא הייתה סיבה להתנגד.
"ומה קורה בימי הולדת לדוגמא?" חייכתי אליו, "מסיבות הפתעה זה עדיין באופנה?"
"בוודאי," הוא אמר והסתכל עליי מחויך, "האמת שבזה אני טוב. אני פשוט יודע להפתיע אותם בזמן שהם הכי לא ציפו לזה. אנחנו לא עושים את זה כל כך קרוב לתאריך, וזה בדרך כלל בתאריך שבו אנחנו בכלל אמורים לחשוב על משהו אחר, ואז אנחנו שוברים שגרה על ידי מסיבה כזו. בתאריך היום הולדת עצמו אנחנו יוצאים, לפחות מי שבבית ממה שקרה בשנים האחרונות."
"הצבא משנה הרבה דברים?" שאלתי והסתכלתי עליו.
"אני כל הזמן שוכח שאת לא חיילת בעצמך," הוא נאנח בחיוך, ואני צחקתי והרכנתי את ראשי, "אבל כן, הוא משנה המון דברים, לפעמים דברים שאפילו לא תבין איך הם השתנו. את לומדת להעריך הרבה יותר את הקשרים שלך ואת החברים שמסביבך בתקופה הזו, ולומדת להסתגל למסגרת אחרת לגמרי. זה לא קל לכולם, זה לא היה קל לחברים הכי טובים שלי בפלוגה, אבל הסתדרנו."
"והחברים הטובים שלך, יצאו קצונה כמוך?" שאלתי, כשהוא בדיוק החנה את הרכב. הוא כיבה את הרדיו שדלק על ווליום שקט והסתכל עליי בחיוך.
"רק עוד חבר אחד טוב," הוא חייך אליי, "הם לא מצאו סיבה להישאר בצבא אחרי המלחמה."
התחלנו ללכת על הנמל, בערב, בשקט. היו אנשים שהסתובבו שם, חלקם יצאו לריצת לילה של יום שישי, וחלקם פשוט היו שם. היו שם משפחות עם ילדים שהחליטו להעביר את ערב שישי בנמל. ואני ודן. כל הזמן כשהלכתי חשבתי לאן הוא הולך, אבל לא שאלתי, זה לא היה נראה לי ממקומי לשאול. הוא היה נראה מאורגן, מתוקתק, יודע בדיוק לאן ללכת ומה לעשות. סמכתי עליו למרות שהכרתי אותו במצטבר בערך שלושה ימים.
"אפשר לשאול לאן?" שאלתי כשאני הולכת לצידו, מרגישה את הרוח עפה עליי כשאנחנו הולכים על קורות העץ קרוב לים.
"אפשר," הוא אמר ופשט מיד את הג'קט שלבש, ואני הסתכלתי עליו וצחקתי, אומרת שאין סיכוי, ושלא קר לי. הוא צחק ואמר שאני יכולה לשקר לו עוד הרבה, אבל הוא יודע לזהות מתי לבחורה קר. המשכתי לצחוק וללכת יותר מהר כדי להתרחק ממנו, כדי להסביר לו שאני ממש בסדר, עד שנתקלתי באבן גדולה, שבעצם שימשה כספסל על הנמל, וכמעט מעדתי. הוא התקרב אליי במהירות והחזיק בי, מחייך אליי ואומר שהוא לא ידע שהוא יוצא עם מישהי מגושמת. צחקתי ונתתי לו מכה קטנה על הכתף, אומרת שזה היה רק בשביל לברוח ממנו, לא מצליחה לנתק את עצמי מלהסתכל על עיניו. הוא חייך אליי והעלה אותי בחזרה למצב בו עמדתי על שתי כפות רגליי, ותלה מעליי את הג'קט שלו.
"בואי," הוא אמר והושיט לי את ידו, "זה ממש פה קרוב." הסתכלתי בחיוך על ידו ועטפתי את ידי בידו, הולכת לצידו, מחזיקה ביד השנייה מידי פעם את הג'קט כדי שלא ייפול. הסתכלתי עליו, מואר חלקית מהאורות שזרחו בנמל, וחשבתי לעצמי שבסרטים זה לא יותר טוב. הרבה פעמים חשבתי שכבר ראיתי הכל, כי עם כמה שאדם היה בחור ביתי, הוא ידע להפתיע אותי כשרק יצאנו. פעם אחת הוא לקח אותי לדייט למקום מלא בטרמפולינות, רק טרמפולינות במיליוני גדלים, עושים סלטות באוויר, קופצים, משתגעים. פעמים אחרות הוא היה לוקח אותי למסעדות האלה שהייתי רואה מהחלון של הרכב ואף פעם לא נעצרת לראות. הוא אמר שבכל מקום קטן, אפשר למצוא את הקפה שהכי תאהב, וזה היה נכון. לא אהבנו לשבת ולאכול במסעדות שכולם הכירו, אהבנו לגלות מקומות משלנו.
"יש לך מחלת ים?" הוא שאל אותי כשהוא הולך לצידי. הסתכלתי עליו בחיוך והנדתי את ראשי לשלילה. הוא צחק ואמר שכל התוכנית שלו הייתה יכולה ליפול אם רק הייתי אומרת לו שכן. התבוננתי בו, מנסה להבין למה הוא מתכוון, ואז הוא נעצר וגרם לי להביט בסירה קטנה, קטנטונת, אבל כזו שאפשר לשבת בקדמתה, להשקיף על הכל. הוא ממש חשב על הכל. אני חשבתי לעצמי מה עשיתי בשביל לזכות בדייט מהסרטים, ובעודי חושבת הוא דילג מעל החבל, הגיע לסירה, והושיט לי את ידו כדי להיאחז בו ולרדת אליה. שאלתי אותו אם הוא מתכוון להפליג לאנשהו, והוא אמר שהוא רק רוצה להתרחק קצת, שנהיה בשקט מוחלט. סמכתי עליו, למרות שיש מיליון ואחת סיבות למה לא לסמוך, ולמה להגיד שאני רוצה להישאר באיזור שיש בו קליטה.
"למקרה שאת חוששת," הוא אמר מיד, "את רואה את המסעדה שם? ואת רואה את המכשיר פה? חבר טוב שלי ממלצר היום בערב פה במסעדה, אז הפקדתי בידיו מכשיר קשר, סתם ליתר ביטחון, אם במקרה ניתקע בלב ים, או כל השטויות האלה."
"הוא גם דאג לך לאוכל?" שאלתי, מסתכלת עליו בחיוך.
"את מהירה." הוא צחק. חייכתי אליו והתיישבתי על דרגש קטן בסירה, מסתכלת עליו מדליק את המנוע, גורם לסירה לזוז קצת. מנוע קטן, לא כזה שהולך לחצות עכשיו אוקינוס, אבל מספיק טוב בשביל להתרחק קצת, ולהיות באמת לבד. כמה זמן לא הייתי באמת לבד, זה לא יאומן.
"ספרי לי משהו עלייך." הוא ביקש כשכבר היינו בלב ים. בדיוק סיימתי לאכול לחם טעים שעליו הייתה איזה סלסה של עגבניות ופלפלים, לא חריפה למזלי. חייכתי אליו ולקחתי לגימה מהמים, ואמרתי שאם היינו בסיטואציה אחרת, אז כבר הייתי מנגנת. הסתכלתי על הים השקט, השחור של הלילה, והסתכלתי עליו, נאנחת ואומרת שלא מצאתי את עצמי הרבה בזמן האחרון פשוט יושבת בשקט, ושתמיד הייתה מוסיקה מסביב. הוא שאל ממתי אני מנגנת, ואמרתי לו שהתחלתי לנגן ולשיר מגיל צעיר, ושזה בשנים האחרונות כבר הפך ליותר מסתם תחביב.
"מגמה?" הוא שאל מתעניין ולקח לגימה ממשקה מוגז כלשהו, בחושך לא ראיתי, והיו שם כמה בקבוקים.
"בדיוק," אמרתי מיד, רגועה, "רסיטל סיום במגמה על איזורית."
"תמיד הערצתי אנשים אומנותיים שעושים עם זה משהו בתיכון."
"לא היית מהאלה? אתה דווקא נראה כזה."
"באמת?" הוא גיחך, "לא, אני פחות מהאלה. עשיתי חמש יחידות בערבית, בטח את לא שומעת את זה מלא, ועשיתי חמש יחידות במתמטיקה. בערבית היה לי קל, במתמטיקה לא, אבל זו מסורת של הבית שכולם מסיימים חמש. קרעתי לעצמי את החיים, השקעתי בזה המון ורציתי להיות טוב בזה, למרות שזה לא בא בקלות."
"אז איך?…" התחלתי לומר.
"איך לא הלכתי למודיעין?" הוא שאל והסתכל עליי. הנהנתי אליו בשקט והסתכלתי עליו, מגחך, לוקח עוד שלוק, ומניח את הכוס קצת רחוק ממנו, "לא התאים לי. היה לי ברור שאני הולך להיות בקרבי."
"וקצין?" שאלתי בשקט, אוכלת כמה חתיכות מתותים שהיו שם. לא הבנתי איך בעונה כזו הוא הצליח למצוא תותים, אבל לא שאלתי, קבלי את העניין ותשתקי.
"את האמת," הוא אמר ופזל אליי, "לא חשבתי שאני אהיה קצין. הייתי בטוח ששלוש זה מספיק, ושזה אפילו יותר מידי, ובשבועות הראשונים, החודשים הראשונים, שלא הפסקתי לאכול חרא, שכל החברים שלי היו אומרים לי שמזיינים לי את החיים, חשבתי שאין סיכוי שאני נשאר בצבא הזה לעוד שנייה אחת יותר."
"מה השתנה?"
"האמת שאני לא יודע," הוא אמר מיד, מסיים את כוס המשקה שלו ומסתובב עם כל גופו אליי, "הרבה זמן אני רוצה למצוא תשובה לזה. אני לא יודע אם זה יחס מפקדים, אם זה החבר'ה, אם זה היחידה, או עצם הזמן שעבר. אני לא יודע מה גרם לי להישאר ולחתום עוד. אני יודע שזה לא קשור לרון, הרי רון עוד היה חי כשאני התגייסתי, כשאני הייתי בצבא, ועוד לפני שבחרתי ללכת לקורס קצינים. אני יודע שזה לא המלחמה, אני יודע שזה לא הפחד משדה הקרב. ההיפך, חשבתי המון על החברים שלי שנמצאים בשטח, בזמן שאני בקורס."
"אתה באמת לא יודע…" נאנחתי.
"מה חשבת?" הוא גיחך, "שאני אוהב להישאר בלי תשובה? אני דווקא מחפש את התשובה הזו. זה לא כמו אנשים שמתגייסים ומרגישים שהם הולכים לעשות עוד, לא ראו את עליי, לא הרגישו את זה עליי. משהו השתנה, ואני נהנה מזה תאמיני לי, נהנה מכל רגע."
"התחלת כבר את השנה של הקבע?" שאלתי.
"אני קרוב," הוא גיחך, "באוגוסט אני אתחיל."
"באוגוסט אני כנראה כבר חלק מצה"ל" נאנחתי בחיוך והסתכלתי עליו.
"ויש תוכנית?" הוא שאל מתעניין.
"אין אפילו כיוון. לא הלכתי למוסיקאי מצטיין או משהו כזה, גם לא רציתי בזה. חשבתי לעסוק בחינוך, בהדרכה, בדומה לאלפי בנות אחרות שרוצות. אולי בת"ש, אולי בכוח אדם."
"את יודעת מה יהיה מצחיק? אירוני אפילו קצת?". הסתכלתי עליו מחכה שימשיך לדבר. הוא נאנח ואמר שיהיה מצחיק אם אהיה משקי"ת נפגעים, כזו שפוגשת במשפחות השכולות, כזו שמדברת עם המשפחות שאיבדו את היקרים לה, עושה ביקורי בית, מסתובבת, חוקרת קצת את העולם הזה.
"זה יפיל אותי לקרשים," אמרתי מיד, לא מסתכלת עליו, אלא מסתכלת הרחק, אל האופק, אל הקו הדק שמפריד בין השמיים למים, "אם אני אהיה שם, אם אני אתעסק יום יום במה שאני מתעסקת בו בחודשים האחרונים במוח שלי, ואכניס עוד סיפורים לתוך הלב, אני לא אשרוד. זו מציאות קשה מידי, אלה סיפורים שאי אפשר להתמודד איתם. זה הדבר האחרון שאני רוצה." הרגשתי את ידו מונחת על כתפי, ונמנעתי מלהסתכל עליו. חשבתי על השיחה אתמול עם פלג, על הדברים שאמרתי, על הכאב שהוצאתי. הדברים שאמרתי היו נכונים יותר מהרבה אחרים, כי הרגשתי שאני לא מפסיקה לחשוב על מה שהלך, לא מפסיקה לחשוב על מה שאבד, ועוסקת הלוך וחזור במוח שלי במוות, ובהשלכות של המוות.
"אני מצטער," הוא נאנח אחרי כמה דקות, "אני יודע שזו נקודה רגישה."
"אל תצטער," אמרתי ונגעתי בידו, שכבר הספיקה ללטף את זרועי, "פשוט עברה עליי יממה קשה, זה הכל."
"אנחנו מתחילים מהמקום הכי כואב, מכירים אחד את השני מהמקום הכי שבור. אני לא יודע להגיד לך אם…"
"אם זה נכון?" השלמתי אותו. הוא נאנח וחייך אליי חיוך קטן. "גם אני לא ידעתי, אני עדיין לא יודעת. אני כן יודעת שאתה מעמיד לי בפרופורציה את החיים כרגע, כי אתה מדבר מהשטח, מדבר מניסיון. החברים שלי לא עברו את רוב מה שעברת ואת רוב מה שאתה יכול לדבר עליו. ולפעמים שני אנשים שקשה להם, צריכים בנאדם שקשה גם לו, להיאחז בו."
"קשה לך?" הוא שאל בקול נשבר. הקול שלו לראשונה כל השיחה הזו, ממש נשבר. הנהנתי אליו בשקט, מסתכלת עליו בחצי חיוך שנמחק מיד. הוא ליטף עם אגודלו את היד שלי, ואני הרמתי את מבטי אליו, מביטה בו, בעיניו, בפרצופו. הוא הסתכל עליי מחויך, והעלה את היד השנייה שלו ללחי שלי. הוא ליטף עם האגודל שלו את הלחי שלי, גורם לי לעצום לרגע עיניים, להתמכר למגע שלו.
"אני לא רוצה לעשות משהו שייפגע בך." הוא אמר כשכבר היה קרוב אליי, מצחו נוגע בשלי. חייכתי אליו חיוך קטן והרחקתי בקטנה את ראשי משלו, כדי להסתכל עליו, על כל פרצופו. הוא התקרב לאט, כשראה שאין לי סיבה להתרחק, ונישק לשפתיי, נשיקה קטנה, מענגת, בטוחה. אהבתי אותה יותר מהרבה אחרות שהיו לי, שקרו לי, שחוויתי. החזקתי בלחי שלו, מלטפת את הזיפים הקטנים על לחיו, מקרבת אותו אליי. ניסיתי לחשוב אם אני רוצה אותו, או רוצה את הקרבה. אבל היה לי ברור לאן נוטה המשוואה הזו.
"דן," אמרתי אחרי אולי שעה, בה המשכנו לדבר, להסתכל על הכוכבים ולהסתכל על הים. נשענתי לאחור, נשענת על כרית שהוא הביא מראש, כדי שיהיה לנו יותר נוח על קדמת הסירה. הרגשתי שהעיניים שלי נעצמות לאט, אבל נעצמות בגלל שאני נהנית, ובגלל שטוב לי. הוא הרים לרגע את מבטו והסתכל עליי, מחויך, מלטף את הלחי שלי. צחקתי ואמרתי שכבר חרגנו מזמן מגבולות השעה, והוא הסתכל עליי לא מבין, הוציא את הטלפון שלו מהכיס, המום על השעה שנגלתה מולו.
"מה את אומרת? נחזיר אותך הביתה?" הוא אמר בחיוך והסתכל עליי.
"סיימנו את כל נושאי השיחה שיש לדון עליהם בערב זה?"
"מצחיקה," הוא אמר בחיוך וצחק צחוק קטן, "אבל את יודעת, אי אפשר לעשות הכל בערב אחד, חייבים לשמור משהו לאחר כך."
"קיטש." אמרתי מיד כשהוא קם, מתחיל ללכת לכיוון המנוע, מנסה לסובב את הסירה בחזרה כדי שתחזור אל המזח. הוא צחק והתקרב אליי חזרה, נתן לי נשיקה קלה מלמעלה, ופנה בחזרה אל המנוע. אני בינתיים, בישיבה מזרחית, נתתי עוד מבט קטן על הים שהתפרש מולי, מבינה שמתישהו צריך לעצור את עצירת הזמן הזו, ונותנת לשקט הטבע להיהרס על ידי רעש המנוע. תוך דקות אחדות הגענו בחזרה אל הנמל.
כשנסענו הביתה, הוא דאג לדבר איתי כדי להשאיר אותי ערה. לא רציתי להירדם לו באוטו, אבל התוצאה של כלום שעות שינה, עושה את שלה. אפילו לא יכולתי להספיק לישון צהריים, כל המשפחה נפגשה לארוחת צהריים עם משפחה שהגיעה מהדרום, והשעות התארכו, והזמן עבר במהירות. הוא סיפר לי על דברים מצחיקים שקרה לו בשבוע האחרון בצבא, ואני חשבתי שאנחנו ככה כבר כל כך הרבה זמן, מנצלים כל סופ"ש שהוא בבית.
"דן," אמרתי בשקט כשהוא מתחיל להיכנס לאיזור השכונה שלי. הוא סובב אליי את מבטו והביט בי בשקט, "מתי אתה שוב יוצא הביתה?"
"את מודאגת?" הוא שאל אותי בחיוך. צחקתי והסתכלתי עליו, אבל בפנים הרגשתי באמת מודאגת. הוא קצין בקרבי, הוא יכול להיעלם לחודש עכשיו בלי לחשוב פעמיים, כי צה"ל יחייב. זה הדבר היחיד שיכול להפיל לנו את הקשר. כבר אני חושבת כל כך רחוק? דייט ראשון, נסחפנו.
"אין לך מה להיות מודאגת, אני בתקופה שאני לא סוגר בה הרבה, לפחות לא עד שיגיעו טירונים חדשים. וגם אז את יודעת, הם בלי טלפון, אבל אני זמין הרבה יותר, כבר עברתי את ההכשרה שהם עומדים לקבל ממני. תאמיני לי," הוא נאנח ופנה ימינה, "אין תחושה טובה יותר מחיילים שלך שמסיימים מסלול."
כשעצרנו בסוף ערב מדהים, ולילה מדהים, מול הבית, סירבתי להאמין שזה הסוף של הפגישה הזו. יצאתי כל כך מהורהרת וכל כך לא בטוחה מהבית לפני כמה שעות, ואני חוזרת בטוחה פי כמה, שמחה פי כמה. הוצאתי את החגורה מהמקום שלה, והסתובבתי אליו, מחייכת אליו, רגועה. הוא הסתכל עליי בחיוכו הטוב, והתקרב קדימה כדי לתת לי עוד נשיקה אחת על השפתיים. החזקתי חזק בלחי שלו, מאמצת אליי את שפתותיו, מסרבת לעזוב.
"לילה טוב." אמרתי לו כשהתנתקתי ממנו, מחויכת, מנסה להסתיר ממנו כמה אני באמת מחויכת.
"לילה טוב, נדבר מחר." הוא אמר. חייכתי עוד חיוך קטן, יוצאת מהדלת, מניחה את הג'קט על המושב שהרגע ישבתי בו, וסוגרת אחריי את הדלת. לקחתי שתי צעדים קטנים, נעמדת על המדרכה, ואז הבטתי שוב ברכב. חייכתי אליו חיוך קטן, חיוך קצת עייף, והתקדמתי אל הבניין, בחזרה אל הבית. שמעתי מאחוריי את האוטו נוסע, ואז חייכתי לעצמי להקלה. היה ערב במילה אחת, מושלם. בשתיים, מושלם מידי.