מכונת הזמן – פרק 16

יום למחרת , אביטל הלכה לדבר עם גבריאל ולהגיד לו שהיא עוזבת את שנת 1991 כי היא חוזרת עם חננאל , תובל ושובל לשנת 2017.
אבל בתוך תוכה היא פשוט הייתה מאוהבת בגבריאל דמתי בטירוף ועכשיו שהיא עם חננאל , אביטל גילתה שהיא עדיין אהבה אותו וממשיכה לאהוב אותו למרות שהיא עם חננאל.
כשאביטל נכנסה , גבריאל ומעיין התנשקו מול הפרצוף שלה והיא הביטה בהם בעצב.
" אני מפריעה פה? באתי כי אני רוצה להיפרד!" אמרה אביטל ולא חייכה . היא הייתה עצובה בגלל שהיא עדיין הרגישה רגשות חזקים לגבריאל והיא לא ידעה מה לעשות עם עצמה.
" אביטל?! איזה יופי שבאת. מעיין , תוכלי להשאיר אותנו לבד לכמה רגעים?" שאל אותה גבריאל במבוכה וחייך לאביטל.
" להשאיר אותך עם אביטל לבד זה כמו שאני מאפשרת לכם לעשות כל דבר רק שאני לא אהיה פה , לא? אתה תדבר איתה על מה שדיברנו. אנחנו ביחד עכשיו , לא?" הוסיפה מעיין בילדותיות. היא הדביקה לו נשיקה על השפתיים והתרחקה משם.
" תראה , גבריאל. זה היום האחרון שלי פה. תחפש לעצמך מורה אחרת שתלמד אותך ספרדית. אני מצטערת. אני חוזרת עם החבר שלי חננאל לשנת 2017. " היא הוסיפה בצער והביטה בו בסקרנות לכמה רגעים.
" טוב , אני מניח שלא תוכלי כבר ללמד אותי, נוכל להיפרד כמו שאני רוצה?" הוא אמר לה והתקרב אליה.
" איך אתה רוצה שניפרד?" שאלה אותו והתבוננה מבלי לומר מילה נוספת.
" ככה." הוא אמר וסגר את הצעד שהפריד ביניהם, הוא קירב אותה אליו ונישק אותה.
בהתחלה אביטל התנגדה וניסתה למשוך אותו ממנה אבל היא זרמה עם הנשיקה.
לבסוף , היא התנתקה ממנו בעדינות והביטה בו במבט בוחן.
" תגיד לי , מה אתה מנסה לעשות? אני לא מבינה את הדרך שלך להיפרד! באמת שאני לא מבינה! אתה מנסה לשגע אותי או מה?" שאלה אביטל ברוגז ושתקה.
" אביטל , אני אוהב אותך . אני כבר לא מפחד מאף אחד . אני רוצה שתדעי שהייתי רוצה שנחזור. אפילו לא אכפת לי כבר מי ייפגע יותר. רק את חשובה לי. אני חייב אותך בשביל שיעורי ספרדית . אני לא יכול לבד. את מצילה אותי. בזכותך אני כבר יודע כמה מילים בספרדית." הוא אמר לה ואחז בידה.
" תראה , גבריאל. אני כבר לא יודעת מה לעשות שתבין את זה.. אני עם חננאל עכשיו. אני מצטערת , אבל אני לא יכולה ללמד אותך ספרדית כי אני חוזרת ברגע הזה להווה. שלום לתמיד , גבריאל דמתי." אמרה בעצב והלכה משם.
גבריאל לא האמין שאביטל כבר לא תהיה המורה לספרדית שלו. הוא עמד כמה דקות ולא יכול לזוז. הוא כבר לא יכול להכחיש זאת. הוא היה מאוהב באביטל בטירוף.
" מה עם אביטל? למה היא מתעכבת כל כך הרבה זמן?" התרגז חננאל בקול.
" היא כבר תבוא , תרגיע קצת , חננאל. אתה יותר מדי לא סבלני כלפיה ." מלמלה תובל בעצבנות.
" בוא נחכה ונראה אם היא תבוא." אמר חננאל ברוגז ושתק.
" שלום , אתם כבר מחכים לי כבר הרבה זמן?" שאלה אביטל , מצפה לתשובה מחננאל.
" כן , בייבי. סוף סוף הנה את! בואי איתי אנחנו חייבים לזוז." הוא אמר בדאגה והביט בה לרגע.
" טוב , אני בסוף באה איתכם." הוסיפה אביטל בהסכמה וחייכה אל חננאל.
" עשית בשכל! סוף סוף הבנת שאנחנו צודקות. זה טוב שתחזרי איתנו הביתה." אמרו תובל ושוב בקול אחד ורצו כדי לחבק את אביטל.
" איך אני מאושר שאת חוזרת הביתה! אני אוהב אותך , אביטל!" הוא אמר ונתן לה נשיקה על השפתיים.
" ואני אותך , חננאל. יותר לא אסע בזמן. צדקת , אחרי הכול אתה רצית בטובתי. ואני טעיתי כשנסעתי מבלי להודיע לך בהתחלה. אני מצטערת אם בגללי נתקעתם בלי דרך אפילו לגלות איך אפשר לחזור לשנת 2017 ." אמרה אביטל בצער וחננאל קירב אותה אליו ונישק אותה ממושכות.