משנאה לאהבה? פרק 26 (:

פרק 26:
"היי" מילמלתי
"שלום חמודה מה שלומך?" שאלה סיגל איזה צבועה.
"בסדר" אמרתי
התיישבתי לידם בסלון, היו שמה שתי בנים נראלי בגיל שלי הם ישבו שתיהם והסתכלו עלי והתלחשו בינהם. הייתי עם הפלאפון ודיברנו בקבוצה 'החברה הטובים' בווטסאפ.
"טוב אני למעלה" אמרתי ורצתי לחדר שלי, הדלת הייתה סגורה ולא הבנתי למה.
ילדה פתחה את הדלת בגילי, עמדה וכולה פרחה ברמות.
"כן מתוקה התבלבלת?" שאלה
"מתוקה אחותך"
"טוב שקט מי את" אמרה
"מי אני?! מי את זה החדר שלי!" צעקתי ויכולתי לשמוע את הצעדים של אבא במדרגות
"תסביר לפלגמטית הזאת פה שאני לא מכירה אותה ותעוף לי מהפרצוף" אמר הילד הזאת לאבא
"מה?! בואנה לפני שאני יתפוצץ עליך כדי לך לסתום את הפה שלך" צעקתי
"תאיר!" צעק אבא אוי נו זה שקוף שזה יקרה אני כל כך לא הייתי צריכה לבוא לפה.
הוא הכניס אותי לחדר השינה שלו הסתכלתי ובחנתי ושמתי לב שהוא הוריד את התמונה של אמא.
"איפה התמונה של אמא?!" שאלתי בכעס
"תאיר.." אמר אבא והתיישב על המיטה
"מה מה תאיר! מה נהיה מימך!!!"
"מה נהיה מימני? אני שולח אותך לפנימייה הזאתי כדי שתרגעי ושתשתלטי על עצמך ואת חוזרת יותר תוקפנית מה קורה איתך"
"נמאס לי מימך" צעקתי עליו "הורדת את התמונה של אמא בשביל האישה הזוועתית הזאת! אני לא מאמינה עליך" צעקתי והתחלתי לבכות, הייתי כל כך קשורה לאמא שלי והוא כל כך אהב אותה, אני פשוט לא מאמינה שזה קורה
"תאיר את צריכה להבין שאני אוהב עכשיו אישה אחרת" אמר ופה זה שבר אותי
"הבטחת לי.. הבטחת לי שתאהב רק אותי" אמרתי ובכיתי חזק אותי
"תאיר, אני תמיד אוהב אותך" אמר
"אבל את האישה הזאת יותר, ואת הבת שלה יותר" אמרתי ובכיתי השחור שיובל שמה לי בבוקר נמרח לי
"אני לא רוצה להיות פה יותר.. אני הולכת" מילמלתי וקמתי
"את לא הולכת לשום מקום"
"אני הולכת ללירן, לפחות הוא אוהב אותי באמת" אמרתי בבכי ויצאתי מהחדר.
הסתכלתי על עצמי במראה כולי סחוטה מדמעות האיפור מרוח יורדת במדרגות, לקחתי את המזוודה שלי ויצאתי מהדלת, הסתכלתי אחורה בפעם האחרונה בתקווה לשכוח את הבית הזה לתמיד.
התקדמתי עוד קצת והתיישבתי על ספסל, שהייתי בת עשר אבא שלי תמיד אמר לי לשבת פה ולחכות לאמא ואז היא תבוא, שנתיים עשיתי כך.. אבל אמא לא באה. התפרקתי שוב, איבדתי את עצמי. זה שוב אני לבד.
לפתע התיישב לידי מישהו והושיט לי נייר.
"תודה" מילמלתי וניגבתי את הדמעות
"למה את בוכה? " שאל אותי הרמתי את מבטי וזה היה הילד הזה הבן של חברה של המכשפה.
"סתם.." אמרתי "אתה יכול ללכת" אמרתי
"לא אני לא רוצה" אמר "אני רון" חייך
"תאיר" אמרתי והשפלתי מבט
"ילדה יפה כמוך, לא צריכה להוריד את הראש לרצפה, אלה רק להרים אותו למעלה." אמר והרים את ראשי עם ידו
"אני צריכה ללכת.." אמרתי וקמתי
"בואי אני יקח אותך" אמר
"זה בסדר באמת" אמרתי
"קדימה אל תתבישי, הכל בסדר" חייך ולקח לי את המזוודה לאוטו שלו.
התיישבתי באוטו שלו ונשענתי על החלון מנסה להסתיר את הדמעות
"אז מאיפה את?" שאל
"פנימייה"
"איזה פנימייה?"
"לעבריינים צעירים" אמרתי בשקט
"זה בסדר אל תתבישי" חייך
הגענו לבית של לירן והוא עצר את האוטו, הסתכלתי עליו "תודה" חייכתי חיוך קטן
"או סוף סוף חיוך" חייך
"ביי" חייכתי ויצאתי מהאוטו.
התקדמתי לבית ודפקתי על הדלת, לירן פתח אותה וישר חיבק אותי כשראה שאני בוכה.
נכנסתי לבפנים והוא הכין לי תה ועוגיות.
"תודה" חייכתי אליו
"הכל בשבילך" חייך אלי והתקרב אלי
"אני שמחה שאני פה" חייכתי וחיבקתי אותו.

מנקודת המבט של אור:
ישבנו בחדר בשישי בערב, אני ליאור ואושר, אני רוצה להרוס את אביאל הזה, לגרום לתאיר להתאהב בי ולא בו.
"יש לי תוכנית!!!" צעק אושר המוח מבין שלושתינו
"נו יאאלה דבר למה אתה מחכה" אמרתי
"עדן הזאת, שמעתי שהיא הייתה מאוהבת פעם באביאל.. אז אנחנו נגרום לתאיר לראות את אביאל ועדן…"
"ביחד!!" השלמתי את המשפט וצחקתי
"אש עלינו" צחק ליאור
"עוד שבוע מהיום אני ותאיר נהיה ביחד" חייכתי