מתחילים מחדש- פרק 34

נקודת מבט שי
הלם כבד תקף אותי ברגע שראיתי את מאור יושב ליד מיטתי ומלטף את ראשי. לא הצלחתי לומר מילה, כאילו כל המילים שהיו בפי נגמרו.
"מ…מאור?" אמרתי ובעלתי את רוקי. זה הדבר היחידי שעוד איכשהו הצלחתי להוציא מפי לאחר שהתחלתי להתאושש מההלם שתקף אותי.
"איך את מרגישה?" הוא שאל והמשיך ללטף את ראשי.
הזזתי את ראשי, וזזתי לצידה השני של המיטה, לצד שהיה רחוק ממנו.
איך הוא מעז בכלל, אחרי כל השנים האלו, אחרי כל מה שהוא עשה לי, איך הוא מעז להראות את הפרצוף שלו כאן בכלל?
"מה אתה עושה פה?" שאלתי מתעלמת לגמרי מהשאלה ששאל אותי.
"מבקר את אחותי הקטנה." הוא ענה.
"חשבתי שאין לך אחות קטנה, חשבתי שהיא מתה מבחינתך." אמרתי בחצי צעקה ובעיניי עמדו דמעות, ואני מנסה להילחם עם הדמעות, אין סיכוי שאני נותנת אפילו לדמעה אחת לרדת מעיניי בגללו או בגלל המשפחה הארורה הזאת, אם אפשר בכלל לקרוא להם משפחה.
~~~~~פלשבק~~~~~
-לפני עשר שנים-
"סבתא, תראי את הציור שציירתי." אמר מאור והראה לסבתא את הציור שלו.
"זה אני, זאת דקל, וזה אבא וזאת אימא." אמר מאור כשהראה לסבתא את הציור והצביע על כל אחד.
סבתא הביטה בציור ולאחר מכן הביטה בי בעצב כשהבחינה באכזבה שהייתה על פניי, כאב לי, כאב לדעת שמבחינת מאור אני לא חלק מהמשפחה הזאת ומעולם לא הייתי.
"ואיפה אחותך הקטנה?" שאלה סבתא את מאור.
"אין לי אחות קטנה, היא מתה בלידה." אמר מאור בקול בשביל שאני אשמע, באותו רגע דמעות החלו להציף את עיניי, כאב לי לדעת שמבחינתו אני מתה, ובעצם אני עומדת כאן לידו ואני לא קיימת בשבילו.
~~~~~סוף פלשבק~~~~~
(אתן יכולות לשמוע על חלש)

מאור שתק והשפיל את מבטו.
"אני באמת לא מבינה מה אתה עושה פה, באת לראות אותי סובלת זה העניין?" שאלתי במעט כעס.
"אני מצטער." הוא מלמל.
"על מה בדיוק אתה מצטער?" שאלתי.
"על מה, על המכות שהייתי מקבלת מאבא בכל יום עד גיל שש עשרה?
או בכלל על זה שלא היית שם בשבילי שהייתי צריכה אותך?
או על זה שבמשך כל השנים האלה נידית אות מהמשפחה וסיפרת לכל החברים שלך שאחותך מתה בלידה ודאגת להסתיר אותי מהם? פשוט תגיד על מה." אמרתי בקול שבור ובאותו רגע הדמעות החלו לצאת מעיניי, לא יכולתי להילחם בהן יותר, וגם הבנתי שזה חסר סיכוי להמשיך להילחם בהן, אין טעם להילחם במלחמה שידוע שכבר אפסיד בה מראש.
"על מה אני מצטער?
אני מצטער על זה שהייתי אח חרא, אני מצטער על זה שלא הייתי שם בשביל אחותי הקטנה, שלא הגנתי עלייך מתי שהייתי צריך, שבמשך כל השנים התייחסתי אלייך כאל מתה, והכי אני מצטער על שהפסדתי את אחותי הקטנה, שבאותו יום שברחת נתתי לך ללכת ולא עשיתי כלום בשביל לעצור את זה." הוא אמר.
באותו רגע לא היה לי מה לומר, הדמעות החלו לרדת מעיניי ללא הרף, התחלתי להיזכר פתאום בכל השנים הללו, בכל הפעמים שהייתי צריכה את אחי הגדול והוא לא היה שם בשבילי.
"איפה היית כל השנים האלה?
כל השנים האלה שהייתי צריכה אותך, שתגן עליי, שתשמור עליי, שתהיה שם בשבילי, בחיים לא ביקשתי ממך שום דבר בעבר חוץ מבקשה אחת, שתהיה אח שלי ותאהב אותי, אבל אתה אמרת לי שזה בלתי אפשרי." אמרתי בקול שבור ואז עצרתי וניקיתי את הדמעות מעיניי.

~~~~~~~~~~פלשבק~~~~~~~~
-לפני ארבע שנים-
"מאור, ראיתי את זה היום בחנות כשחזרתי הביתה בדרך מבית הספר וחשבתי עליך, חשבתי שאתה תאהב אותו." אמרתי והגשתי למאור את בובת האיש דשא שקניתי בדרך הביתה.
מאור לקח את בובת האיש דשא מידי ובחן אותה בעיניו.
"את באמת חושבת שאת תוכלי לקנות את האהבה שלי עם בובת דשא מכוערת?" שאל מאור וזרק את בובת האיש דשא על הרצפה והיא התפרקה לחתיכות.
"תביני, אין שום סיכוי שבעולם שאני אקרא לך אחותי, מבחינתי את לא אחותי הקטנה, אחותי הקטנה מתה בלידה. ואם תלכי ותספרי שאת אחותי אני פשוט אכחיש כל קשר אלייך." אמר מאור בכעס וגירש אותי מחדרו.
~~~~~~~סוף פלשבק~~~~~~~~~

"אני הייתי אידיוט, הייתי מטומטם, אני הבנתי מה אני הפסדתי כל הזמן הזה, אני האשמתי אותך במשהו שבכלל לא היית אשמה בו, אני גרמתי לך המון צער וכאב על כלום. מאז אותו יום שנפגשנו במקרה אני לא מפסיק לחשוב עלייך, איפה את נמצאת איך את מסתדרת, ובעיקר על כמה שאני מצטער על שנתתי לך ללכת ולא עשיתי שום דבר בשביל לעצור את זה." הוא אמר והחל להתקרב אליי, ואני נרתעתי וקמתי ממיטתי ולקחתי צעד אחורנית.
"שי… בבקשה תתני לי הזדמנות אחת, הזדמנות אחת להיות אח שלך, להתקרב אלייך, להכיר אותך." התחנן מאור.
"תלך מפה מאור, פשוט תלך!" צעקתי והדמעות שלי רק התחזקו.
"שי…." הוא מלמל.
"מבחינתי לא היו לי אחים, לא הייתה לי משפחה הם מתו." אמרתי בצעקה.
"שי, בבקשה אל תרחקי אותי ממך," אמר מאור.
"לא הייתה לי אחות קטנה אף פעם, היא מתה בלידה. זה אתה אמרת, וככה זה יישאר.
עכשיו תיקח את עצמך מפה ותעוף מפה, תעזוב אותי בשקט, תן לי לחיות את החיים שלי בשקט, תחזור לחיים שלך, חיים שמעולם לא הייתי חלק מהם." אמרתי וכל מילה שאמרתי רק הכאיבה לי יותר, לחשוב שבמשך כמעט שבע עשרה שנה זו המציאות שלי, המשפחה שלי שונאת אותי ומספרת לכולם שאני מתה.
"אני עשיתי טעות ואני מצטער עליה." אמר מאור וקולו רעד, כמה דמעות בוגדניות זלגו מעיניו.
"תני לי הזדמנות, רק הזדמנות אחת, להתקרב אלייך, להיות שם בשבילך, לאהוב אותך, כמו שתמיד רצית." הוא אמר.
עמדתי מולו ופשוט התפרקתי, נפלתי על הרצפה והתחלתי לבכות, בכיתי את נשמתי, בכיתי על כל הכאב שלי במשך כל השנים הללו, כל הכאב שהיה בי יצא ברגע אחד. מאור התקרב אליי וחיבק אותי והבכי שלי רק החל להתחזק יותר ויותר.
"תני לי הזדמנות ואני מבטיח לך שלא תתחרטי עלייה, אני אהיה האח הכי טוב בעולם, אני מבטיח לפצות אותך על כל השנים, על כל הסבל והכאב שגרמתי לך." מאור לחש לי בזמן שהייתי מכורבלת בין זרועותיו.
המגע החם שלו הרגיע אותי, סוף סוף יכולתי להרגיש חום ואהבה, סוף סוף יכולתי להרגיש חום ואהבה של בית. הרגשתי איך לאט לאט אני מתחילה להירגע, איך כל הכעס והכאב שהיו בי מתפוגגים, חיבקתי את מאור חזרה.
"תבטיח לי שמעכשיו זה באמת הולך להיות אחרת." אמרתי בקול שקט כשידיי עדיין מחבקות את מאור ומסרבות לעזוב.
"מבטיח אחות קטנה שלי, מבטיח." הוא אמר ונשק לקודקוד ראשי.