נולדנו לאהוב-גבריאלה ואדם פרק 11

פרק 11
נקודת מבט מיה
לא יכולתי להתכחש יותר למה שדילן יוצר בי, ואחרי השיחה עם גבריאלה הבנתי שזה הדדי, שגם הוא חש כלפיי רגשות מסוימים… אני מתה לנשק אותו שוב ושוב, ואני יודעת שהוא גדול ממני ויש בינינו הבדלים גדולים, אבל לא אכפת לי, אני כל כך אוהבת אותו שהשאר פשוט לא נראה לי חשוב. הזמנתי את חברה שלי אליי, כדי שנלך יחד לשופינג, אני רוצה לקנות כמה דברים שיותירו את דילן המום כשהוא יסתכל עליי, אני חייבת להראות מדהימה עבורו, שכל פעם שהוא יסתכל עליי הוא יתאהב מחדש.
סיימתי להתארגן והתכוונתי לרדת במדרגות כי חברה שלי אמרה לי שהיא כבר מחכה לי שם, ירדתי וראיתי אותה ואת דילן מתנשקים, כל כך זעמתי, חשתי קנאה חזקה בהם, לא הבנתי למה הוא עושה את זה, למה הוא מנשק אותה אם בקושי הוא מכיר אותה, הרגשתי כל כך פגועה וחלשה… הדבר היחידי שרציתי לעשות זה רק רציתי לנקום בו "סליחה מה קורה פה?" שאלתי והתקדמתי אליהם "אחר כך אני אספר לך" תהל חברה שלי אמרה ומשכה אותו לצד כדי להמשיך "מצטערת, אבל אתם לא יכולים ללכת עכשיו כי דילן לא סיים את המשמרת שלו להיות" עניתי ברוע ושילבתי ידיים "מיה, עשיתי הכל" הוא אמר לא מבין "מיה? חוצפן שכמותך, אני העלמה מיה" זעמתי והוא לא הבין אותי "אני רוצה שתשקה את העציצים בגינה, הם זקוקים למים" המצאתי את המטלה הראשונה שעלתה לי לראש "קודם גבריאלה שטפה אותם" הוא השיב לי ועמד ללכת "מצטערת" בלמתי אותם "אבל את העצים האלו אני מכירה טוב והם זקוקים ליותר מים, לך " הוריתי לו ויכולתי לראות את הכעס בפנים שלו "אין בעיה העלמה מיה" הוא לעג לי והלך "למה עשית לו את זה? בגלל הנשיקה שלנו?" תהל שאלה וקלטה את הקנאה שלי בהם "אוי תעשי לי טובה, נראה לך שהוא מזיז לי המשרת הזה? אני פשוט לא יכולה לסבול את הבן אדם הזה וזו העבודה שלו" אמרתי לה בהכחשה "טוב..אם את אומרת.. נצא לשופינג?" היא שאלה והידקה את התיק שלי "לא, יש לי דברים חשובים אחרים" אמרתי כועסת ועליתי במדרגות כדי שהיא תלך. שהתיישבתי בחדר נזכרתי בכלל שאני אמורה ללכת היום לבית ספר, כיוון שהמשרד של המורה שלי מעוצב בצורה גרועה, וכדי לשמור על התדמית שלי ועל המעמד שלי, הבטחתי שאני אעצב לה הכל מחדש, וכמובן שהיא הסכימה מתוך אינטרס אישי שהמשרד ישאר מדהים ומתוך אינטרס כלכלי כיוון שאבא שלי שהוא שגריר ישראל בארגנטינה יהיה מאוד מרוצה מיחס הצוות הבית ספרי ויזרים אליהם כספים. היא השאירה את המפתח למשרד שלה אצלי, והלכתי להודיע לדילן שהוא יצטרך להתלוות אליי "תעבור למשרה השנייה שלך-נהג, אני צריכה שתקח אותי לבית ספר" אמרתי בסמכותיות וביובש ועמדתי ללכת,אבל הוא בלם אותי "מה עובר עלייך?" הוא שאל והתקדם אליי "תדבר אליי בכבוד, אני לא חברה שלך, תחכה לי אני כבר באה" אמרתי ועליתי לחדר שלי.
התחלתי להתארגן ולא ידעתי מה ללבוש, זעמתי על דילן מצד אחד, אבל מצד שני עדיין רציתי להרשים אותו, רציתי להראות מדהימה, ואז נזכרתי בהמלצתה של גבריאלה בנוגע לצבע האדום.. לא הייתה לי שמלה אדומה, אבל הייתה לי חליפה אדומה שכוללת גופיית בטן פסים אדום לבן וחצאית אדומה, נעלתי סניקרס לבנות ואת השיער הותרתי פזור, ירדתי במדרגות כשהייתי מוכנה וראיתי אותו מהופנט אליי "תסגור את הפה, שלא יכנסו זבובים" אמרתי לו וסתמתי לו את הפה עם היד "את ילדה קטנה" הוא גיחך והלך לכיוון המכונית, חוצפן!

נקודת מבט גבריאלה
ניקיתי אבק בבית ושרתי תוך כדי כמו תמיד, ותוך כדי הניקיון דמותו של אדם עלתה לי בזיכרון מספר פעמים, הנשיקות של אדם השאירו בי חותם גדול, רציתי שוב ושוב אבל הכחשתי את זה בפני עצמי, לא יכולתי לקבל את העובדה שהילד המפונק הזה, שלא יודע מה זה סבל ומה זה צדק, שלא יודע מה זה לעבוד בשביל להשיג משהו יוצר בי תחושות חזקות כאלו, יוצר בי רגשות שבלתי ניתנות לשליטה…המשכתי לנקות אבק קרוב לאזור המשרד של הבית ושמעתי שיחה בין אדם לאבא שלו שבידיוק חזר היום בבוקר, שיחה שרואים בה איך אבא שלו שולט בו והוא מת מפחד, הוא מפחד להתעמת איתו "אני רואה שהציונים שלך הופכים ליותר ויותר גרועים" הוא נזף בו "לא חשבתי שתראה בי משהו חיובי" הוא ענה רגיל כבר לאבא מאוכזב "תפסיק להתחצף כבר" האבא כעס עליו "אם הציונים ימשיכו ככה אני אאלץ לנקוט בצעדים חמורים" הוא כעס עליו "מה תעשה? תרביץ לי כמו שהרבצת לאמא?" אדם צרח עליו וניתן היה לשמוע את הסטירה שהוא חטף כתגובה מאבא שלו, אדם יצא מהמשרד שנייה אחרי שזה קרה והתחבאתי כדי שלא יראה אותי, שלא יראה שראיתי אותו… ראיתי אותו הולך לחדר שלו וריחמתי עליו קצת, נדמה שלא הכל כל כך טוב בבועה שלו, שלא הכל כזה חלק כמו שהוא מציג..ואז עלה לי רעיון, הכנתי במטבח כריך שוקולד ובננה ועליתי לחדר שלו, נכנסתי בלי לדפוק והוא הסתכל עליי "אין לי עצבים אלייך עופי מפה" הוא אמר בעצבים והתיישב על המיטה "קח" הושטתי לו את הכריך והתיישבתי לידו "מה זה?" הוא שאל לא מבין "תראה, שהייתי קטנה והייתי עוברת ממוסד למוסד הייתי מתעצבנת מהדברים שקורים לי, הייתי בוכה מייאוש וחוסר אונים והדבר היחידי שהיה מרגיע אותי זה הכריך הזה שהייתי מכינה לעצמי במעט כסף שהיה לי באותו זמן" אמרתי לו בנחמדות פעם ראשונה בחיים שלי "מאיפה את יודעת שאני עצבני?" הוא שאל והסתכל עליי "שמעתי את השיחה שלך ושל אבא שלך" עניתי לו "מי את חושבת שאת כדי להקשיב לשיחות של אחרים?" הוא זעם וקם מהמיטה "תרגע מטורף, שב" אמרתי לו והושבתי אותו לידי "אני לא צריך את הרחמים שלך" הוא אמר עצבני "סתום ילד שמנת, אני רק רוצה שתטעם את הכריך" אמרתי לו, הוא צחק וטעם אותו "נו איך?" שאלתי מצפה לתשובה "יש לך כישרון באוכל, את יכולה לעבור לעבודה אחרת" הוא לעג לי ושנינו צחקנו "אני שונא את אבא שלי" הוא אמר פתאום, אחרי כמה שניות של שקט "כן, הורים זה חרא" עניתי לו ונזכרתי בשלי "ואם תתחיל להגיד משהו על זה שאני נטושה אני נשבעת לך שאתה תמצא את הראש שלך בתוך הכריך" התגוננתי עוד לפני שהוא אמר משהו "לא מטורפת, התכוונתי לשאול מה הסיפור שלך? מה קרה אצלך?" הוא התעניין פתאום וזה הרגיש לי מוזר, כאילו אני מדברת עם אדם אחר "כלום, סתם בקטנה" אמרתי תוך כדי שאני קמה ומטיילת בחדר כדי להעמיד פנים שלא אכפת לי, כי לא אהבתי להתמסכן, אבל אז הוא הוריד את הראש מצוברח, הבנתי שרע לו אז החלטתי שכן לשתף אותו "אמא שלי מתה כשנולדתי, ואבא שלי הפחדן לא יכל לקבל אחריות, אז הוא נטש אותי צמוד לבית יתומים שגדלתי בו בערך עד גיל 7, ואז הייתי עוברת ממוסד למוסד, בורחת וישנה ברחובות, היו לי ימים שהייתי רעבה ולא ידעתי מה לעשות, בחורף הייתי קופאת מקור ברחוב בקיץ נשרפת מחום…החיים שלי היו חרא בגדול, עד שויולטה המנהיגה של הקבוצה שלנו מצאה אותי, צירפה אותי לקבוצה והסיבה שהסכמתי להשאר מעבר לאוכל ולקורת הגג, זה כי המטרות של הקבוצה שלנו זה צדק, חשוב לי שאחרים לא יסבלו, ושהצדק יעשה לאנשים אחרים לא כמו אצלי" סיפרתי לו והוא חייך "לא הייתי שורד את כל זה במקומך" הוא אמר כשהוא מסתכל עליי "ברור שלא, חמש דקות בלי כסף ובגדים יוקרתיים…כבר היית מתאבד" לעגתי לו ונראה שזה לא כל כך הצחיק אותו הפעם "סליחה, אני בהמה לפעמים" אמרתי והתיישבתי לידו "לא זה לא זה, פשוט זה עצוב שאת צודקת, שאני כל כך מפונק שלא הייתי שורד אפילו את זה" הוא אמר לי ותפס את הראש שלו, לא ידעתי איך להגיב, אני לא רגילה שהוא ככה רגיש, אני רגילה לריב איתו ושאנחנו יורדים זה על זה "ספרי לי משהו מטורף אחד שעשית בכל הדברים האלו שאתם עושים בקבוצה" הוא שאל אותי מסוקרן "טוב תראה, בקבוצה תמיד לי יש את הרעיונות הכי מטורפים ואף פעם לא מסכימים איתי, אז המון פעמים אני פועלת לבד ואז נוזפים בי כי אני מגזימה… למשל לפני כמה זמן נודע לנו שכמה אנשי עסקים חתמו חוזה שבו מפנים שכונת עוני כדי להקים שם תחנת מוניות חדשה, וזה הטריף אותנו, אבל הם רצו לעשות הפגנה וידעתי שזה לא יעזור במקרה הזה, אז פרצתי למשרד של עורכי הדין, לקחתי את החוזה מתייקיה מסוימת והחלפתי את זה בנייר שכתוב בו שהצדק אמנם מתעכב אבל תמיד מגיע" סיפרתי לו את הטירוף שעשיתי לא מזמן ונדמה שזה הצחיק אותו "את לא נורמלית" הוא אמר וחייך אליי "כן, יכול להיות, אבל אני באמת מאמינה שיש דברים שהם לא צודקים ואם אני לא אדאג לזה, אף אחד אחר לא ידאג לזה" אמרתי והוא הסתכל עליי בסוג של הערצה, הוא חייך, והבטנו אחד לשנייה עמוק בעיניים, היה משהו אחר באוויר, תחושה שונה… הוא התקרב אליי וגם אני אליו, רציתי לנשק אותו כדי שיפסיק להיות עצוב וכי זה היה הרצון האמיתי שלי עוד מהפעם הראשונה שהתנשקנו.. וזה באמת מה שקרה, התקרבנו אחד לשנייה והתנשקנו, נשיקה עדינה ופשוטה כשהוא מעביר את ידו מתחת לשיער שלי, נשיקה כנה שהוא לא כפה עליי ואני לא כפיתי עליו, נשיקה שסימלה אמת וטוהר ולא רוע, זיוף ושקר…ככה לפחות אני הרגשתי.