נקודת מבט בוגרת – פרק 1
"היי, את לא חושבת שזה מוזר שאנחנו שוב נפגשים פה?", הרמתי את הראש לראות מי שואל השאלה למרות שידעתי כבר מי זה לפי הלב שלי שהתחיל לפמפם בקצב מטורף ברגע ששמעתי את הצליל הראשון שהוא הוציא מהפה שלו. יש לו פנים יפות. פנים שאני רוצה לראות יותר, אולי אפילו תמיד. "אני מצטער, אולי את לא זוכרת אותי פשוט ראיתי אותך פה כמה פעמים וחשבתי שגם את ראית אותי". "אני ראיתי אותך" לחשתי, "אני תמיד רואה אותך, גם עכשיו" אמרתי והרמתי את פני כדי להסתכל עליו באמת בפעם הראשונה בכל השיחה הזאת. "אוקי" הוא אמר בגיחוך קל והעביר יד בשיערו. "יש בית קפה ממש נחמד כמה רחובות מפה, אני אשמח לשבת שם לדבר איתך קצת" הוא אמר את זה עם חיוך כל כך מוכר שהדגיש את השפתיים שרפרפו על כל חלק וחלק בגוף שלי פעם.
"אני לא חושבת שזה רעיון טוב" עניתי. "למה, יש לך חבר?" הוא שאל בטון טיפה מאוכזב, "לא" אמרתי והתחלתי ללכת. "אז למה לא בעצם?" הוא אמר והתחיל לרוץ אחרי, "זה לא משהו אישי נגדך זה פשוט לא מתאים".
התקדמתי לעבר המכונית שלי ונכנסתי לתוכה, הפעלתי את הרדיו והתחלתי לנסוע. אני נוסעת ונוסעת כבר המון זמן, יש המון ערפל וגשם. אפילו שאני יודעת שזה מסוכן לנסוע במצב כזה אני מגבירה את מהירות הנסיעה של המכונית במקום להאט אותה. אני רוצה לברוח, להיעלם או שכל הזכרונות יעלמו. זה פשוט לא הוגן, כל כך לא הוגן. הוא לא זוכר אותי בכלל, ואני צריכה להעמיד פנים שאף לא ידעתי מי הוא.
לפני 5 שנים הייתה לי אהבה גדולה מאוד, עוד מתקופת התיכון. קראו לו איתמר ואהבתי אותו כמו שלא אהבתי מעולם וכך גם הוא אהב אותי. אני יודעת שזה התחיל מגיל מאוד צעיר וגם כולם אומרים לי שזו הייתה ההתחלה של החיים שלי ואפילו שזה עצוב וקשה אני אמצא מישהו אחר. מישהו שיתן לי אהבה אמתית אהבה שגבר נותן לאישה ולא שילד נותן לילדה. אף אחד לא מבין שאפילו שהיינו ילדים לא הרגשנו ילדים ביחד. הרגשנו בלתי ניתנים לעצירה, והאהבה שלו הספיקה לי בשביל להתמודד עם כל החרא שהיה לי באותה תקופה, אפילו להתגבר עליו.
אבל אז הוא התגייס לחיל הים והספינה שלו הופצצה, הוא קיבל פגיעה חזקה מידי בראש. רסיס של אחד הטילים נכנס לו לאזור העצבים, שקרוב למוח ושיבש את כל המערכת התפקודית. בהתחלה הוא לא זכר אף אחד, וגם מה שניסו להזכיר לו הוא שכח אחרי כמה ימים. המוח לא הצליח להתמודד עם הזיכרונות. העומס שהם גרמו לעצבים שבמוח שלו פשוט גרם לגוף שלו למחוק אותם. אחרי טיפולים של כמעט שנה הרופאים מצאו דרך חדשנית, ניתוח חדש שיתן לו אפשרות לזכור לטווח הארוך. הניתוח הצליח, הבעיה שעדיין המוח שלו היה רגיש ולא יכל להתמודד עם כמות גדולה של מידע שקשור באנשים לכן רק האנשים החשובים בחייו הוצגו בפניו. ההורים שלו החליטו שאני לא חשובה מספיק אז הם לא הציגו אותי בפניו. הם עברו לעיר אחרת כדי שהוא לא יראה הרבה אנשים מהעבר שלו וכך הסיכון שהזיכרון שלו לטווח ארוך יפגע ירד.
לא רציתי להיפרד ממנו, אבל לא הייתה לי ברירה. הוא לא זכר את ההורים שלו אבל הוא סמך עליהם כי הם הוכיחו לו שהם ההורים שלו. הראו לו תמונות וסרטונים שלהם ביחד, סיפרו לו סיפורים על כל החיים שלו. הם ציירו לו את העבר שלו כמו שהם רצו שהוא יהיה, וכך אני כבר לא הייתי קיימת. מה שגרוע יותר זה שבגלל הסיפורים שהם סיפרו לו על הבן אדם שהוא היה, חלק ממנו נמחק לחלוטין והוא הפך להיות בן אדם שונה.
אני לא רציתי לסכן את הבריאות שלו אז נעלמתי כמו שההורים שלו רצו, אבל אף פעם לא וויתרתי עליו. תמיד הייתה לי תקווה שהוא ייזכר בי ועדיין יש לי אותה. היו ימים שהייתי מגיע ועוקבת אחריו, רציתי לדעת שהוא בסדר ושטוב לו. הוא נראה בסדר ומאושר והמחשבה הזאת שהוא בחיים ולא מת נותנת לי כוח להמשיך, אפילו שאני מרגישה כמו בובה שמתהלכת בעולם הזה – ריקה מכל תוכן.
לפני שבוע התחלתי ללמוד באוניברסיטה, תואר ראשון בפסיכולוגיה. כשהסתיים היום לימודים ראיתי אותו. הוא דיבר עם כמה אנשים במדשאות ואני לא יכולתי להפסיק להסתכל. הוא קלט שאני בוהה בו ונופף אלי לשלום וחייך. מרוב בהלה פשוט ברחתי. מאז ראיתי אותו עוד כמה פעמים אבל אף פעם לא דיברתי איתו, אפילו לא פעם אחת מאז שהוא איבד את הזיכרון. עד היום….
תגובות (0)