אהבתי אותה…

אני אהבתי אותה, אהבתי את השיער הזהוב שלה, את העיניים החומות עם ניצוצות הירוק הזוהרות האלו בה, אהבתי את הביישנות המזוייפת שלה, את הצחוק שלה, את השקרים שלה..
אהבתי אותה..
והייתי שם בשבילה כשהיא הייתה צריכה אותי, דיברתי איתה שעות בלילה שלפני בגרויות רק כדי שלא תרגיש בודדה כשגברים אחרים שברו את הלב שלה..
הייתי שם כשפגעו בה, ידעתי שלא הייתי יותר מבובה בשבילה, אבל בכל זאת הלב לא נתן לי להפסיק לאהוב אותה..
ככל ששנאתי אותה יותר כך גם אהבתי אותה יותר, כל פעם שהיא שיקרה פעימות לבי קפצו במהירות, כל פעם שהיא פלירטטה רק לשם ההתעללות נתתי לעצמי להתאכזב שוב..
אבל הפעם הגבול עבר..
אף פעם לא הייתי בחור עם הרבה חברים, הייתי ביישן, הייתי רגיש, לא הייתי כמו מרבית "הגברים" בישראל שכל מה שמעניין אותם הם מלחמות אגו ולהוכיח את עליונתם הגברית ומי כאן האלפה..
אבל היו לי את החברים שלי, להם סיפרתי את הכל, איתם צחקתי, ואיתם חוויתי חוויות ..
ראיתי אותם כאחים, כאנשים שלא יבגדו בי, ושלא יעשו דברים שידעו שיכאיבו לי..
לכן אתם יכולים לנחש כמה הופתעתי כאשר אחד מהחברים הכי טובים שלי התחיל לצאת איתה..
כל פעם שראיתי אותם ביחד הוא נתן לי קריצה קטנה, מן ניסיון להראות לי מי כאן הגבר, מי ניצח במאבק, במלחמה..
היא נתנה לי ליטוף, כי היא ידעה שאני בכאבים, אבל לא רצתה שאפסיק לאהוב אותה למקרה שהם יפרדו והיא תצטרך איזה משענת לביטחון העצמי שלה אחרי זה…

הם יצאו הרבה זמן, הכאב שלי הפך כבר לחלק מהשגרה, החברים שלי כבר לא היו מקום מפלט מהכאב, אלא רק העצמה, כל פעם שיצאתי עם החברים ראיתי אותם, ראיתי אותם עושים לי את אותם טריקים
אותם משחקי מוח..
הייתי בכל כך כאב שכל יום הייתי צריך לשכנע את עצמי שאני לא אוהב אותה, ושלא מגיע לי החברים האלו, אבל אז ראיתי אותה וידעתי שאני כלומניק, ידעתי שאני אחזור לאותם חברים ולאותה סיטואציה..

אבל אז הגיע מפלט, תחושת בריחה מאותה מציאות כואבת, לשם אנוכיותי בלבד, ולשם סיפוקי בלבד, נהנתי לראות אותה נפגעת על ידו, משוחקת על ידו באותם משחקים שהיא שיחקה בי..
ראיתי אותו פוגע בה, אפילו קצת דוחף אותה, משחק בה באותם משחקים שהיא עשתה לי..
אותם ליטופים, אותם שקרים, אותם פלירטוטים..

אבל ככל שהזמן עבר היא נפגעה יותר, והשיחות טלפון שלנו חזרו, הפגישות המהירות שלנו חזרו גם הם, ונזכרתי למה אני כל כך אוהב אותה, למה אני לעולם לא אוכל להפסיק לאהוב אותה..
למה שכשהיא לא עונה לי להודעות אני מרגיש כמישהו הכמהה לחמצן, היא הייתה כמין צורך הישרדותי שלי, משהו שהייתי צריך כדי להמשיך לחיות בעולם הזה של הכאב.
ואז הקטרזיס הגיע, היא התקשרה עלי בהולה ב12 בלילה, אני ישנתי אבל כשרק שמעתי בחלום את הפלאפון שלי מצלצל, ידעתי מי זה, ידעתי שמשהו קרה, שהוא שוב הכאיב לה, ומשום מה שמחתי, שמחתי שהוא הכאיב לי, שמחתי שהיא רצה אליי..
אבל הפעם זה לא היה כמו כל שאר הפעמיים, הוא חטא את החטא הגדול מכולם, הוא בגד בה..
קבענו להיפגש מיד, היא באה על חדרי, בוכה, עצובה, מלמלת דברי שטנה שלא יכולתי שלא להסכים איתם..
סוף סוף קולות הנאצה ששמרתי כלפיו התפרצו, לא היה משהו שיחזיק אותי יותר, והיא התקרבה עליי, והתחילה להישען על כתפיי, ובאותו הרגע הלב קפץ, אותה פנטזיה שחלמתי שוב ושוב מתגשמת לאט לאט..
היא מסתכלת עליי בעינייה הרטובות ומתקרבת על שפתיי, ואנחנו מתנשקים..
ובאותו רגע הייתי על גג העולם, אותו חלום, אותה פנטזיה, השגתי את מה שרציתי תמיד..
אבל היא לא..
אחרי שזה נגמר לא היה בה שום דבר חוץ ממבט חלול ותחושת אשמה ומצפון, היא בכתה ורצה מהבית שלי..
אני ניסיתי לעצור בעדה, לנסות להבין מה קרה, אך היא לא עצרה ולא ניסתה להסביר לי..
למחרת כל הפסגה אליה טיפסתי נפלה, הסיפור התפשט כמו אש בשדה קוצים, חברים הפכו לאוייבים, ושמחה הפכה להשפלה..
ידעתי שהוא ידע, וכשראיתי אותו במסדרון קרצתי לו, הרגשתי סוג של ניצחון, אבל הוא התקרב ולא האט, לצדידו חבריי הטובים שהפכו לאוייבים מפנים אלי מבט שנאה..
בוגד הם קוראים לי, מניאק, מקללים אותי לפני כולם, ומתחילים להכות אותי..
ניסיתי להלחם בחזרה אך לא יכולתי, הם היו רבים ממני, והם היו נחושים ממני.

ולפתע מצאתי את עצמי בודד, ניסיתי להתקשר אלייה, לדבר איתה בהפסקות אבל היא לא עונה.. היא מתעלמת..
כל כך כואב לי, אני לא יודע מה לעשות עם עצמי, אין שום תקווה…
אכזבתי את החברים שלי ואת האהבה שלי..
נכנעתי לאותו יצור המונע מאגו וממלחמות והפכתי למשהו שאני לא..
אני שונא את עצמי..