~גורל אכזר~

~לפני חמישה ימים~
אנחנו יושבים על ספסל, מתחת לעץ דובדבן גבוה בחצר בייתי. ענפיו הארוכים מטילים צל ונושרים ממנו פרחים חומים-אדמדמים שנוחתים עלינו בקצב איטי.
אני מניחה את שתי רגלי על ברכיו של אדם וכורכת את ידי סביב צווארו.
הוא אוחז קלות במותניי ומקרב אותי אליו.
הוא מביט בי. עיניו הירוקות נוצצות לאור השמש הבוקע מבין ענפיי עץ הדובדבן.
שיערו השחור פרוע בצורה מושלמת כמו תמיד.
״אני אוהב את העיניים שלך.״ הוא אומר לאחר כמה דקות של שתיקה.
אני מחייכת חיוך שובב. ״רק אותם?״
עכשיו גם הוא מחייך. הוא מעביר יד בשערי השטני. ״גם, אותם״ הוא אומר ומדגיש את המילה ״גם״.
אני פולטת נחירת צחוק קלה.
הוא שולח יד לכיס מכנסיו ומוציא ממנה קופסא קטנה. ״תעצמי עיניים.״ הוא אומר וחיוך קטן מרוח על שפתיו.
אני מהססת כמה שניות ולאחר מכן עוצמת את עיניי, מתאפקת לא להציץ.
אני מרגישה את שפתיו מרפרפות על שפתיי בקצב איטי. הוא מנשק אותי נשיקה מלאת עוצמה.
ואז ידיו עולות ממותניי עד לסביב צווארי.
הוא מפסיק.
אני פוקחת את עיניי.
אני מביטה לעבר צווארי ומבחינה בשרשרת כסף ארוכה מעט, שבסופה תלוי לב חצוי.
החצי השני תלוי על צווארו.
״אדם..״ אני מתחילה לומר, אך הוא מצמיד אצבע לשפתיי.
״נפגש היום בערב. בנשף.״ הוא אומר בעודו נושק על שפתיי.
הוא הולך ולא מוסיף עוד מילה.
אני מביטה בו פוסע בשביל המוביל לעבר הכביש. הוא פותח את דלת המכונית ולפני שהוא נכנס הוא מביט בי ומפריח נשיקה לעברי.
אני מחזירה לו נשיקה באוויר ומביטה בחיוך חושף שיניים בשרשרת התלויה על צווארי.
אני מעמיסה את תיק בית הספר על גבי ונכנסת הביתה.
״אני בבית״ אני צועקת בעודי זורקת את תיק בית הספר על הספה בסלון.
אני מבחינה באמי יוצאת מהמטבח בעודה מנגבת את ידיה במגבת.
״מתרגשת לקראת הנשף היום בערב?״ היא שואלת ומחייכת אלי.
אני מבחינה בה מביטה בשרשרת התלויה על צווארי.
אני נושכת את שפתיי, ״מאוד״ אני עונה לה ומחייכת אליה בחזרה.
״אז מה דעתך לאכול את ארוחת הצוהוריים לפני שאת מודדת את השמלה?״ היא שואלת כשהיא רואה אותי מתקדמת לעבד חדרי.
אני רוצה להתווכח. אין לי סבלנות, אני כבר חייבת לראות איך תראה השמלה עלי. אבל אני פשוט נכנסת אחריה למטבח בשתיקה.
״אז מאיפה השרשרת?״ היא שואלת בפנים חתומות.
פחדתי שהיא תשאל את זה.
״אדם הביא לי״ אני עונה במהירות.
אמא מאז ומתמיד לא חיבבה את אדם.
היא טוענת שהוא כמו כל הבנים. רק רוצה יחסים מיניים.
״כשהוא יקבל את מה שהוא רוצה, הוא יעזוב אותך.״ היא תמיד נהגה לומר לי.
אבל אני לא חושבת שזה נכון. אנחנו ביחד כבר חמישה חודשים, והוא אפילו לא דיבר או רמז על כך.
״הוא ממש משקיע בשבילך אני רואה..״
היא אומרת בנימה צינית מעט.
אני נאנחת. ״כן. אז מה יש לאכול?״ אני
אומרת בכדי להעביר נושא.
****
אחרי שאני מסיימת לאכול אני משאירה את הכלים ואת השאריות על השולחן ומיד רצה אל החדר.
אני מביטה בציפייה בשמלת הנשף שמחכה לי על המיטה.
שמלת סטרפלס עם בד משי אדום, יש לה חגורת פנינים. היא קצרה מלפנים ומאחור היא ארוכה. וקצוותיה בצבע כתום אש.
״היא כל כך יפה״ אני ממלמלת לעצמי ומביטה בה מהופנטת. אני מביטה בשעון המעוגל שתלוי על קיר חדרי מעל המיטה.
עכשיו כבר ארבע. נותרו לי שלוש שעות עד לנשף.
אני נכנסת למקלחת ונשארת שם חצי שעה בערך.
****
~השעה היא- 18:30, חצי שעה לפני תחילת הנשף~

אני עומדת מול המראה בעודי מורחת מסקרה על הריסים.
עכשיו נשאר לי לעשות תסרוקת יפה ואני כמעט מוכנה. אבל לפני שאני מספיקה לעשות עוד משהו, צלצול הפלפון קוטע אותי.
על מסך הפלפון מוצגת בגדול תמונתו של אדם.
״אדם״ אני אומרת כשאני עונה לפלפון.
״היי לוס״ הוא אומר.
אני אוהבת שהוא קורא לי לוס. השם המלא שלי הוא ׳לוסיאנה׳, בדרך כלל נוהגים לקרוא לי ׳לוסי׳. אבל אדם החליט שהוא רוצה לקרוא לי לוס, כמו שאני קוראת לו ׳אד׳ לפעמים.
אני שומעת אותו נאנח.
״הכל בסדר?״ אני שואלת.
יש כמה שניות של שתיקה. אני כבר מבינה שמשהו קורה.
״תקשיבי..״ הוא מתחיל לומר. אני מתחילה לחשוב שהוא מתכנן להיפרד ממני. האם מה שאמא אמרה הוא נכון?
״הייתה לי בעיה קטנה בקשר לחליפה של הנשף״ אני נאנחת בהקלה.
״היא עדיין לא הגיעה, לכן אני אצטרך ללכת לקחת אותה בעצמי, זה לא ייקח הרבה זמן. אני מבטיח לך. אני אסע הכי מהר שאני יכול לשם. אז אם כבר עדיף גם שנפגש בנשף, בסדר?״ הוא שואל.
אני מרגישה כאילו מישהו תקע לי סכין בבטן. דמעות נקוות בעיניי.
״לוס. את עדיין פה?״ אני שומעת את קולו מעבר לקו.
אני מנסה לדבר אך אני לא מצליחה. אני לא רוצה שהוא ישמע אותי בוכה בגלל שטות כזאת.
מה אעשה עכשיו? איך יגיבו כולם כשהם יראו שאני מגיעה לבד? אני לא אוכל להיכנס לאולם הנשפים ללא בן זוג. זה יהיה מביך.
״בסדר״ אני מצליחה להגיד ומיד מנתקת.
אני נשכבת על המיטה, וטומנת את פניי בכרית ומתחילה לבכות.
״לוסי?״ אני שומעת את קולה של אמי.
אני מיד מנגבת את הדמעות ומנסה להראות רגועה.
״לוסי, מה קרה?״ היא סוגרת מאחוריה את הדלת ומתקדמת לעברי.
״לא קרה כלום. למה את חושבת שקרה משהו?״ אני שואלת בטון הכי רגוע שאני יכולה לגייס.
היא מתיישבת על המיטה לידי.
״דבר ראשון אני מכירה אותך. ואני מרגישה שמשהו קרה.״
היא מגחכת קלות. ״וגם בגלל שמרוחה לך מסקרה על הפנים.״
אני פולטת צחוק קטן ומנקה את המסקרה באצבעותיי.
״אז מה קרה?״ היא שואלת שוב.
אני נאנחת ומתחילה לספר לה על שיחת הטלפון שלנו.
״אני לא אוכל להיכנס לאולם הנשפים, אם אדם לא יבוא כולם יחשבו שנפרדנו או משהו.״ אני מייבבת.
היא מעבירה יד בשיערי ומחייכת אלי חיוך עצוב.
״אני אסיע אותך לנשף, את תחכי לאדם ותיהנו שם כמה שאפשר, בסדר?״
אני נאנחת. ״בסדר״ אני אומרת בחוסר חשק.
היא קמה מהמיטה ונושקת לי במצח.
לאחר כמה שניות אני מוצאת את עצמי בחדר לבדי.
אני עומדת מול המראה ומנקה את שאריות המסקרה שנמרחה לי על הפנים ושמה מסקרה מחדש. אני מורחת על שפתיי אודם בצבע אדום כהה ומברישה את שערותיי עד שלא נותר בהן קשרים.
אני תוהה אם לאסוף אותו לצמה או לגולגול, אבל בסוף אני משאירה אותו פזור.
אני פותחת את מגירת הנעליים שלי ומוציאה משם זוג נעלי עקב שחורות.
אני מכניסה את הפלפון לתיק הקטן שלי ויוצאת לדרך.
****
״אמא, השארת לי סימן של אודם על הלחי.״ אני רוטנת ומנגבת אותו בידיי כשהיא מנשקת אותי.
״תהני בנשף ואל תעשי שטויות.״ היא אומרת ומחייכת אלי.
״בסדר, בסדר.״ אני אומרת בעצבנות כשאני מבחינה בשתי בנות מצחקקות מהצד.
אני מתיישבת על ספסל ליד אולם הנשפים ומביטה במכונית של אמי נעלמת באופק.
״היי לוסי.״ אני שומעת קול מאחורי.
אני מסבה את ראשי לאחור. ״אניה. היי״ אני אומרת.
אניה היא החברה הכי טובה שלי מאז כיתה ב'. אני לא מופתעת לראות אותה באה עם שמלת מיני ורודה בעלת מחשוף עמוק. שערותיה השחורות אסופות בצמה ארוכה עם פפיון ורוד בסוף.
״תכירי את ג'וש״ היא אומרת ומניחה יד על כתפו. ״נעים להכיר״ הוא לוחץ את ידי.
יש לו עיניים כחולות- אפרפרות, שיער חום בהיר- קצת בלונד שמסודר לצד והוא גבוה ממנה בשישה סנטימטרים בערך.
מאיפה היא משיגה את כל הבחורים האלה? תמיד כששאלתי אותה, היא אמרה שיש לה את השיטות שלה.
קצת מטריד אני חייבת להודות.
״אז איפה אדם?״ קולה המתוק של אניה מקפיץ אותי ממחשבותיי.
״אה, הוא.. הוא אמור להגיע ממש עכשיו.״ אני משקרת.
״אה, אנחנו יכולים לחכות לך. נוכל להיכנס ביחד לאולם ולהצטלם בחוץ קודם.״ היא אומרת.
״לא.״ אני מיד אומרת. ״כלומר, הוא רוצה ללכת איתי קצת לפני לאנשהו. אני בטוחה שהוא יעדיף פרטיות..״
אני חייבת להפסיק לשקר לה.
היא סורקת בחשדנות את מבטי.
״אה, אני מבינה.״ היא מחייכת אלי וקורצת לי. ״נתראה.״ היא מתקדמת לכיוון האולם.
״זה לא מה שאת חושבת!״ אני צועקת לעברה.
עוד משהו ששכחתי להבהיר, יש לה ראש כחול.
אני מדליקה את הפלפון ומהססת אם להתקשר לאדם או לא.
לאחר כמה דקות של היסוס, אני מתקשרת. הצלצול הראשון נשמע. הוא לא עונה.
גם לא בצלצול השני והשלישי.
בצלצול הרביעי הוא נעצר ואז נשמע קול- ״שלום, הגעתם לתא הקולי של-״
אני מנתקת את השיחה בעצבנות.
״כמה זמן לוקח לך?״ אני ממלמלת.
***
אני לא יודעת כמה זמן עבר. לא בדקתי את השעה. אני רק מביטה בעצבנות במכוניות שבאות ותוהה אם זה אדם, אך הוא עדיין לא הגיע.
אני מדליקה את הפלפון בכדי לבדוק מה השעה.
״מה?״ אני שומעת את עצמי צועקת ופוערת את עיניי כשאני מגלה שעכשיו שעה 20:35.
עבר כבר שעה וחצי.
איפה הוא?
קול צפירת מכונית נשמעת בלי הפסקה. אני מבחינה במכונית אפורה, כמו של אדם. צופרת לעברי.
״אדם?״ אני צועקת בהתלהבות ומזנקת מהספסל.
״לוסי!״ אני שומעת את קולה של אמי צועק לעברי. היא יוצאת מהמכונית האפורה ומתקדמת אלי בריצה, מתנשפת.
מה היא עושה פה לעזאזל? ואיפה אדם?
״לוסי..״ היא מחבקת אותי חזק.
״אמא.״ אני בקושי מצליחה להגיד מרוב אכזבה. ״מה.. מה את עושה פה?״
היא משתחררת מהחיבוק.
אני מביטה בפניה. היא בכתה.
״אמא, מה קרה?״ אני שואלת ובולעת את רוקי. מפחדת לשמוע את התשובה.
״זה אדם.״ היא מתחילה לומר מתנשפת.
״דברי לאט״ אני אומרת ומנסה להסתיר את הפחד בקולי.
״הוא מעורב בתאונה.״ היא ממשיכה לדבר, ״הוא בבית חולים עכשיו.״
****
הרבה דברים לא בסדר אצלו.
מתברר שיש לו דימום פנימי שמקורו לא ידוע. וחמורות מכל הן החבלות במוח שלו.
יש לו צלעות שבורות ושפשופים עמוקים ברגליים שידרשו השתלת עור.
בנוסף לכך הוא איבד גם המון דם.
כך אומרת האחות.
אני יושבת על באי נוחות על הספות מחוץ לחדר טיפול נמרץ. עדיין לבושה בשמלת הנשף ונעלי העקב.
הוריו של אדם יושבים בספה מולי. אבא שלו מתווכח בטלפון ואמו יושבת בחוסר נוחות וקוצצת את ציפורנייה מרוב מתח.
כל הזמן מחשבות רעות מתרוצצות בראשי. אני מרגישה כל כך שבורה, רק לפני כמה שעות אני בכיתי בגלל עיניין כל כך מטופש, ותראו מה קורה עכשיו.
אפילו לבכות אני לא מצליחה.
אמא יושבת לידי. מאז שהגענו לפה אנחנו שותקות. אף פעם לא ראיתי את אמא בוכה.
בעצם כן, אבל זה היה שהייתי קטנה. שאבא שלי נפטר מדום לב.
אבל למרבה הפלא, אמא המשיכה בחיים שלה כרגיל, כאילו לא קרה כלום.
אבל לא תיארתי לעצמי שהיא תבכה בגלל זה. הרי היא אף פעם לא חיבבה את אדם.
״לוסיאנה.״ אני שומעת את קולה של האחות.
אני מרימה את מבטי אליה.
״אדם רוצה לראות אותך.״
אני בולעת את רוקי.
אמא מביטה בי עכשיו, היא מחייכת אלי חיוך עצוב. ״תלכי.״ היא לוחשת.
אני קמה מהספה והולכת בעקבות האחות. היא עוצרת מול דלת שעליה כתוב "חדר B2- טיפול נמרץ."
״אני בחוץ אם את צריכה אותי.״ היא אומרת ופותחת את הדלת.
אני מהנהנת לחיוב ונכנסת בדממה. אני
סוגרת אחרי את הדלת.
״אדם?״ אני לוחשת בגמגום.
״לוס. זאת את?״ אני שומעת את קולו לאחר כמה שניות.
הוא שוכב על מיטת חולים.
ראשו מונח על שתי כריות תפוחות.
הרבה חוטים ומכשירים מחוברים אליו. גופו מכוסה בשמיכה דקה.
״אדם..״ אני לוחשת בעוד הדמעות נקוות בעיניי.
אני יושבת על המיטה לצידו.
אני לא רוצה לבכות מולו. אני לא רוצה הוא ירגיש נורא. אך אני לא מצליחה להשתלט על עצמי. אני מתחילה לבכות.
״לוס. לא.״ הוא לוחש בקול צרוד כשהוא רואה שאני בוכה.
הוא מרים את ידו ואוחז בידי.
אני מרגישה את החולשה שלו.
אני מביטה לתוך עייניו הירוקות. אבל עכשיו הם כבר לא ירוקות. הם מקבלות גוון אפרפר, מדכא. שקיות מתחת לעיניים.
ושפתיו יבשות, עם גוון כחלחל.
עכשיו כשאני מביטה בו, אני רואה שהוא באמת איבד המון דם. פניו צרות, כמעט שלדיות. הוא איבד את כל הצבע על פניו.
הוא בחיים לא יחזור למצבו הקודם, אני חושבת לעצמי.
״לוס.״ הוא לוחש בצרידות. אני מבחינה בזיק של חיוך על שפתיו.
״את נראת טוב עם השמלה.״ הוא אומר
ומחייך מעט.
אני צוחקת ובוכה בו בזמן.
״תתקרבי״ הוא אומר והחיוך עדיין מרוח על שפתיו.
אני מתקרבת ושפתינו נפגשים. אני מניחה יד על לחייו ומנשקת אותו חזק יותר. כל כך התגעגעתי לימים האלו. אפילו עכשיו אני מרגישה כמו פעם.
אני מניחה יד על חזהו של אדם ומתקרבת יותר.
אנחנו ממשיכים להתנשק עוד כמה שניות עד שאני שומעת קול צפצוף שנשמע מאחד המכשירים. אני מנסה להתעלם אך אני מרגישה שנשמתו של אדם לא סדירה.
שפתיי מתנתקות משפתיו במהירות.
אני מבחינה שאדם מנסה לנשום.
״אדם?״ אני אומרת בקול רועד.
הוא לא עונה, הוא רק מנסה לנשום. הוא שואף אוויר אבל הוא לא מצליח לנשוף אותו החוצה.
ליבי הולם בחוזקה.
״אחות!״ אני צורחת. ״שמישהו יבוא!״
כעבור שנייה האחות נכנסת בריצה לחדר ומתעסקת באחד המכשירים.
״מה את עושה?״ אני צורחת עליה. ״תעזרי לו!״
אני שומעת את אדם נאנק. אני שומעת אותו מנסה להסדיר את נשמתו. אך לשווא.
רופא אחד נכנס לחדר. ״רג'״ אני שומעת את האחות צועקת אליו. ״תוציא את הילדה מפה.״
הוא מביט בי ואוחז בידי. ״בואי, את צריכה לצאת.״ הוא אומר ומושך אותי בקלילות.
״לא!״ אני צורחת. דמעות זולגות על לחיי. ״לא, אדם..״ אני לוחשת ומתקשה לדבר.
הרופא גורר אותי מחוץ לחדר, אבל לפני שאני מצליחה להגיד עוד משהו הדלת נטרקת בפניי.
״אדם.״ אני מייבבת ושולחת אגרופים לדלת.
אנשים שיושבים מחוץ לחדר מביטים בי המומים. אבל לא אכפת לי. כבר לא אכפת לי מכלום. אני רק רוצה שאדם ישאר.
״לוסי״ אמי מזנקת מהספה ומתקדמת לעברי.
היא מחבקת אותי חזק. ״דיי, הכל בסדר״ היא מרגיעה אותי. ״הכל בסדר.״
****
לפני כמה דקות הוריו של אדם נקראו להיכנס למשרד.
״לוסי, את מוכנה לשבת?״ קולה של אמי מעיר אותי ממחשבותיי.
אני מתעלמת מדבריה וממשיכה להסתובב במעגלים. ״כמה זמן לוקח להם?״ אני ממלמלת לעצמי.
אני עוצרת ליד מכונת המים. אני לוקחת כוס פלסטיק ולוחצת על כפתור מים קרים עד שחצי כוס מתמלאת.
אני לוגמת לגימה ממושכת עד שאני גומרת הכל וזורקת את הכוס לפח.
אני נאנחת. ומביטה כל שנייה למשרד לראות אם הדלת נפתחת סוף סוף.
״כמה זמן לוקח להם?״ אני צועקת בעצבנות לעבר אמי.
״הם נכנסו לפני כמה דקות. תחכי בסבלנות.״ היא אומרת ברוגע.
אני מתיישבת על כיסא עץ וברכיי רועדות.
אני קוצצת את ציפורניי וממשיכה להביט בחוסר סבלנות בדלת המשרד.
למה כל כך שקט שם?
ואז, אני שומעת חריקת דלת קלה. אני מיד מביטה בדלת המשרד שנפתחת באיטיות. אני שומעת קול בכי.
אמו ואביו של אדם יוצאים מהמשרד.
אמו בוכה בלי הפסקה ועניו של אביו אדומות ונפוחות מבכי.
אני מתרוממת על רגלי. ולפני שאני מתכוונת לשאול מה קרה, אני רואה את דלת חדר B2 נפתחת וממנה יוצאת עגלת חולים.
עליה שוכב אדם.
הוא מכוסה בשמיכה הלבנה מכף רגל עד ראש.
שתי אחיות דוחפות את העגלה מכל צד ומובילות אותה בדרך החוצה.
הוריו של אדם מביטים בעגלה מתרחקת.
כשהיא עוברת לידי, אני מבחינה בכתמי דם על השמיכה הלבנה.
האחות מביטה בי. בעצב.
״אני מצטערת״ היא לוחשת.
היא יוצאת ממחלקת טיפול נמרץ יחד עם העגלה.
אמי מתחילה לבכות. כל מי שנמצא איתי בחדר ההמתנה מתחיל לבכות.
ואני, אני רק עומדת. קפואה במקומי.
אני לא מצליחה לבכות.
אני לא מסוגלת לעכל.
זה נגמר.
אדם כבר איננו.
****
~היום~
והנה אני כאן. עומדת בשמלה שחורה.
מתאבלת.
מתאבלת על הבנאדם שהכי אהבתי בעולם. ששינה לי את החיים.
שגרם לי להיות הרבה יותר שמחה.
ומה יקרה עכשיו? האם יש טעם לחיות בלעדיו?
איבדתי הרבה אנשים בחיים. אבל אף פעם לא הרגשתי כל כך מוזר. כאילו חלק גדול מהחיים שלי חסר.
אמו של אדם מקריאה את ההספד. ובוכה.
אני עומדת מול ארון הקבורה שלו.
כולם מניחים פרחים או נרות.
אני מורידה את שרשרת הלב החצוי. אני מבינה שהחצי השני כבר איננו.
אני מניחה אותו על ארון הקבורה.
״תנוח על משכבך בשלום.״ אני אומרת.
ואז הקול שלי נסדק.
אני מתחילה לבכות.
-הסוף-