דמעה רדודה של נשמה

עקביה הגבוהים והשקופים נקשו על רצפת הזכוכית הקרירה. השעה היתה 00:00 אבל לא היה נראה שהיא ממהרת למקום כלשהו. שערה הארוך והגלי כיסה את גלימתה האפורה והיא התהלכה כרוח רפאים בטירה רחבת ידיים במזרח הרחוק.
היא הבחינה בעדי כסוף שנפל מבעוד מועד מצווארה היישר אל פתח הניקוז. היא חששה להתכופף ולנסות להרימו פן גלימתה תתלכלך ממי הביוב. חוסר האונים השתלב בליבה עם העצבות הפתאומית והיא קרסה תחתיה וחיכתה בשוויון נפש לאיש שיגאלה מייסוריה.
עברו כמה דקות שחלפו כנצח. גבה העדין הזדקף כששמעה מישהו קורא בשמה. "ג'ניפר! בואי מיד, נסיכתי." היא רפרפה בריסיה והביטה בו בהתנשאות.
"וויליאם, למה אינך בחדרך?" היא שאלה והפנתה את מבטה ממנו בסלידה מנוכרת.
"אמך מחפשת אותך, היא לא מצאה אותך במיטתך." הוא נראה תשוש מהיום הארוך. כולם כינוהו כמשרת החצר, אך הוא קיבל לא מזמן מקדמה והורשה לדבר עם נסיכי ונסיכותי הממלכה, כדי לדאוג לכול מחסורם ותו לא. בגדיו נתלו עליו ברישול ושערו היה פרוע ומלוכלך. זיעה נגרתה ממצחו עקב עבודתו הקשה בחצר הממלכה. "אתה לא אמור ליצור קשר עם אמי, ידעת את זה במקרה?" ג'ניפר תלתה בו מבט מתנשא.
"האם את צריכה ממני עזרה כלשהי?" ווילאם קד את קידתו וסידר את רעמת שיערו שנדבקה למצחו עקב הזיעה שהצטברה עם שעות המלאכה הקשות.
"כן, תכשיט הפנינים שלי נפל לפתח הניקוז ואני אשמח אם תוציא אותו, משרתי."
"אם כן, למה את הינך לא מסוגלת להרימו בכוחות עצמך?" תהה וויליאם ללא מחשבות מיותרות.
"אל תתחצף, אתה לא שווה שום הסבר. קדימה, הרם לי את התכשיט!"
וויליאם קד קידה. "נסיכתי, אעשה זאת מיד."
הוא התכופף על ברכיו החסונות והכניס את ידו לפתח הצר. הוא גישש את המקום ולאחר שניות ספורות הוציא הוא את שרשרת הפנינים בחיוך קורן. ג'ניפר המשיכה להביט בו בהתרסה. היא חטפה ממנו את העדי והלכה משם, טופפת בעקביה על רצפת הארמון.
לאחר ימים ספורים, ג'ניפר הזמינה את כול חברותיה הנסיכות למפגש בחדר האורחים המפואר. החדר היה עצום בגדלו מאין לתאר, נברשות מפוארות ומצטלצלות תלויות היו באופן ססגוני על התקרה, ספות עשויות ממשי, קטיפה ותחרה עיטו את פינת החדר ושולחן עמוס בכול טוב, עוגת פירות, עוגות שוקולד, תופינים וסוכריות מלאות בדבש, כוסות יין גבוהות ועוגיות חמאה מכוסות בדף משי תכול עם קערת כסף מלאה בפירות הדר מכול טוב.
הנסיכות ישבו ופטפטו על בעיותיהן הקשות: איזו תסרוקת לעשות לכבוד הנשף השנתי בממלכה? היכן למצוא נסיך יורש עצר שימלוך ביחד עם אותה הנסיכה הענוגה? הן פטפטו ואכלו מכול טוב בעודן מחליפות מתכונים וצוחקות צחוק עדין.
רק אחת מהן אינה הייתה נסיכה אמיתית. היא התחבאה כמו מפני שד מאחורי זהותה האמיתית. הייתה זו הנסיכה אמילי, נערה בת שש עשרה, יפהפיה בעלת עיניים ירוקות בהירות ושערה היה אסוף לפקעת אדמונית שהוסיפה חן לפניה ולתלבושתה. היא נשארה ותמיד זכתה בכינוי: ידידתה הטובה ביותר של ג'ניפר. היא לא הייתה מתנשאת ואהבה לחלוק את דבריה עם אחרים, היא דיברה עם המשרתים וליצני החצר והאנשים שכביכול זכו בסטריאוטיפ: "הדחויים". היא לא אהבה את שיחות הבורות שחברותיה דיברו במפגש ורצתה רק לחזור לעיסוקיה. "אינן אוכלת, אמילי!" העירה לילי. "אני לא רעבה במיוחד," ענתה אמילי בנימה ביישנית והססנית והוסיפה לשקוע בעולמה.
משהסתיים המפגש שהיה הארוך ביותר ממה שאמילי הכירה אי פעם, היא מיהרה לעלות על הכרכרה ולנסוע בחזרה עם משרתיה לארמון הוריה. בשעות השקיעה היא ישבה על ספסל וחיכתה לו בכליון עיניים. היא התקשטה בעבורו ולבשה את מיטב מחצלותיה, היא אספה את שיערה האדום לתסרוקת גבוהה ומלכותית במיוחד.
הוא הופיע כעבור רגע, מחייך חיוך חם מאוזן לאוזן וישה לידה. הוא היה עייף במיוחד מעבודתו בשעת היום וכול תשוקותיו היחידות היו לבלות ערב שקט עם נסיכתו, הוא קיווה שמישהו מאנשי החצר לא ישים לב אליהם וידווח.
"וויליאם." היא לחשה בקולה המתוק כאלף צלילי פעמונים. חיוך עלה על שפתיו והוא חיבק אותה בחום.
"מישהו ראה אותך יוצא מפתח הארמון?" קולה נשמע כמפוחד ביותר.
"לא, הכול יהיה בסדר."
"וויליאם, איך נתחתן אם אף אחד לא יסכים על הקשר שלנו?"
"הגיע הזמן שהם ידעו את מי אני רוצה לחיי."
"הורי לא יסכימו, הם מתנגדים לנישואים בין נסיכה לבין.." היא עמדה להגיד את המילה האחרונה אך הוא כיסה את פיה. "אל תגידי את זה. נמצא דרכים להסתדר."
"מישהו דיבר איתך היום? ביקש ממך משהו?" שאלתה נשמעה מהוססת במקצת. ניכר היה כי היא מעט חוששת.
"ג'ניפר.. היא ביקשה ממני להביא לה את התכשיט שלה." אמר וויליאם והשפיל את מבטו.
"היא.. חושדת בנו?"
"לא."