היא והוא

הוא נשף אויר בחוזקה, כמכין עצמו למשימה שלפניו. "אתה יכול לעשות זאת" שכנע את עצמו והמשיך לחצות את הרחבה בדרך לשולחן בו כולם ישבו. הוא הבחין בה מיד, יושבת בפינה, והרגשות החלו מציפים אותו בדיוק כפי שחזה מראש. הדופק התגבר והזיכרונות החלו נודדים אחורה בזמן לתקופה בה היה רואה אותה כל יום, כל הזמן.
פגישת מחזור הייתה התירוץ. לפני מספר שבועות, בערב שישי רגוע, קיבל לפתע הודעה לטלפון שהותירה אותו המום לאחר שראה את שם השולח. היא. אחרי שהתעשת הבין שצורף לקבוצה המכילה את כל החבורה העליזה של פעם ואותה. אותה, זו שלא שמע ממנה דבר במשך שנים, זו שמלווה אותו קבוע כדמות רקע בחייו, זו ששברה את ליבו. כשנקבע מועד הפגישה הוא נותר להתלבט. האם ללכת או לוותר? מצד אחד הסקרנות לפגוש את חבריו מהעבר הייתה גדולה ולא היה ספק בליבו שהחוויה תהיה נעימה ומרגשת אבל מהצד השני המחיר, עלול להיות גבוה. היא.
תחילה היה חייב לעבור בין כל המשתתפים, חיבוק לזה, נשיקה קלה לזו, מילות חיבה לאחר עד שהגיעה תורה. היא עמדה מולה, בשמלה כחולה צמודה שהחמיאה מאוד לגופה. שערה פזור ופניה נקיות מאיפור אך קורנות מיופי. וואו.
20 שנה. כמעט שני עשורים חלפו מאז ראה אותה פנים מול פנים בפעם האחרונה. הם היו ילדים צעירים, חדשים לחוויות החיים ולפצעים של הזמן. 20 שנים בהם לא ראה אותה אבל חשב עליה רבות ובעיקר דמיין איך הכל יכל היה להיות אחרת, ועכשיו היא פה, לפניו, במלוא הדרה. "היי, נהדר לראות אותך" הצליח לסנן כשהיא חיבקה אותו לשלום. לאחר שהתיישבה הצביע על הכיסא לידה ושאל "מישהו יושב פה?", "אתה" היא ענתה והוא נענה ברצון להזמנה.
ליבו כבר הלם בחוזקה בשלב הזה, מתקשה לעמוד בהתרגשות המפגש. הוא ידע שכך יהיה, הרי לא יכול להיות אחרת איתה. היא שגרמה לליבו להפסיק לפעום בעבר, רק היא יכולה להחזיר אותו לפעילות מלאה שכזו.
הם היו שם 15 חברים, כאלו שלא התראו הרבה זמן אבל בכל זאת מרגישים בנוח אחד ליד השני, מנסים להתעדכן האחד בחיי השני ולהשלים פערים של תקופת חיים שלמה. האחד הפך סוכן ביטוח ומגדל ילדה קטנטנה, השנייה כבר בקריירה השנייה שלה עם 3 ילדים אבל הוא לא ממש מקשיב לכל הסיפורים בקפידה אלא מנסה בעיקר להסתיר את ההתרגשות שמציפה אותו מהרגע שראה אותה. תמיד הייתה לה היכולת לגרום לו לחוש כך.
כשהגיע תורו לשתף סיפר בקצרה רבה בלי להיכנס לפרטים על חייו, כאילו שרק רצה להיות שם כצופה ולא כאחד המשתתפים. נשוי, 3 ילדים, בוגר תארים ועובד כבר שנים ארוכות בחברת הייטק. דילג בכוונה על חלקים רבים ורק שיתף את השורה התחתונה כאילו רצה לומר, "חברים יקרים, כל זה לא חשוב בכלל מבחינתי, כי היא פה לידי".
כשהגיע תורה, מיד אחריו, הוא הקשיב לכל מילה שהוציאה. 3 ילדים, מעצבת אתרים שהפכה למעצבת פנים ועובדת כעצמאית. היה לו מוזר שהיא לא ציינה את מצבה המשפחתי כמו כולם, אבל הוא הניח שהיא עדיין נשואה כפי שסיפרה לו לפני מספר שנים בשיחת טלפון שהם ניהלו.
סבב העדכון הסתיים ופינה את מקומו לשיחות חולין, זיכרונות וחיוכים שרצו מסביב לשולחן הארוך, כאשר ברקע מלצר צעיר מנסה לקדם את הזמנת השתייה והאוכל. במציאות אחרת, היה יכול להנות מהמפגש הזה הרבה יותר, בחברת כל החברים הוותיקים אך כעת כל רגשותיו היו ממוקדים בה. היא. האחת.
כבר הרבה זמן עבר מאז דמיין אותה בפעם האחרונה, משהו שהיה קורה כל כמה שעות בשנים הראשונות לאחר הניתוק. הוא בחן אותה בעדינות, מגניב מבטים בלי לבהות יותר מדי. לא רצה שכולם ירגישו את המתח שהוא חש ואולי גם היא. "מה היא מרגישה?" חשב לעצמו בקדחתנות. האם גם היא מוצפת ברגשות מהעבר? האם בכלל אכפת לה עכשיו כשאנחנו אחד ליד השנייה?
הערב המשיך בשלו. הם שתו, צחקו וגרמו לעצמם להרגיש לערב אחד צעירים שוב, כמו פעם, לפני 20 שנה כשכולם למדו יחד. באמת שהיו כיתה מיוחדת במינה, מלאה באנשים איכותיים שיצרו בינהם גיבוש מקסים שהורגש היטב גם עכשיו, אחרי כל כך הרבה זמן.
ואז היא הפתיעה אותו. "זוכר שהתקשרתי אליך" שאלה אותו. ברור, איך בדיוק יכול היה לשכוח שיחה שטלטלה אותו כל כך?
זה היה לפני שנים, ממש לפני לידת בתו הבכורה. הטלפון בביתו צלצל בשעות הבוקר המוקדמות. בטח טעות או כאלה המבקשים להתרים חשב לעצמו, כיוון שלאיש אין את מספר הטלפון של הבית. "כן" ענה ושמע בחזרה את שמו עם סימן שאלה. הזמן עצר. הוא זיהה את קולה מיד. היא. אבל איך? למה? מה? היא הסבירה שכבר תקופה שהיא מנסה ליצור איתו קשר. "היינו כל כך קרובים בעבר" אמרה, "הייתי חייבת לדעת מה קורה איתך". הנוקשות בגופו השתחררה לאיטה, ודמעות בודדות עלו בעיניו. דמעות של התרגשות, לא עצב ולא שמחה.
היא סיפרה קצת על חייה, והוא על חייו. "זה מרגיש כמו ראיון עבודה" ציינה, והוא צחק והשיב שאם כך זה הראיון המהנה ביותר שעבר. היא נשואה והוא נשוי. היא כבר אמא והוא בדרך להפוך לאבא. סיפרה על כלבה שנאלצה להרדים והוא על שני כלביו האהובים שהגיעו מהרחוב. כשסיפרה שהיא עובדת בעיצוב חייך לעצמו בשמחה שהרי תמיד אהבה את התחום. לזמן קצר העולם חזר להיות כפי שהיה בעבר. השיחה גלשה לנושאים נוספים, כמו שברור שיקרה בין שניהם, הם, שהיו משוחחים שעות רבות כל יום מעולם לא נתקעו ללא נושאי שיחה. כשהגיע הזמן לסיים את השיחה החליפו מספרים והיא אמרה שתשמח לשמור על קשר הוא ענה במבוכה "בהחלט" אבל עמוק בליבו ידע שלא יוכל לעשות זאת.
הוא כל כך שמח לשמוע את קולה ובעיקר לדעת שבכלל חשבה עליו בשנים שעברו מאז שהפסיקו לדבר. הוא לעולם לא חדל מלחשוב עליה. תחילה כל הזמן, כל כמה שעות היה נזכר בה בהקשר כזה או אחר. אחר כך כל כמה ימים ולבסוף כל כמה שבועות אבל היא תמיד שם, בפינה של מוחו, מבצבצת כששמע שיר כזה או צפה בסצנה כזו. היא תמיד תהיה שם ידע. היא האחת. בדיוק בשל כך פחד. היא האחת. זו שאחזה במפתח ללב שלו, שיכולה בכל רגע להכניס את עצמה לשם והוא לא יכול לעצור אותה.
הוא העריץ אותה על האומץ שלה ליזום מגע אחרי כל כך הרבה שנים שלא דיברו. לעולם לא היה מעלה על דעתו לעשות מעשה שכזה בעצמו. העריץ אבל פחד. היא האחת. האהבה האמיתית, הנפש התאומה, זו שחשב שתהיה איתו כל חייו. איך יוכל להתמודד עם כל זה עכשיו? הוא עוד רגע הופך לאבא, ומה על אשתו? האם יפגע בה כך? הוא כעס על עצמו שלא יכל להיות חזק יותר ואז היו יכולים, אולי, לשמור על קשר רופף, חלקי, חסר אבל ידע שזה לא אפשרי בצורה הזו. ימים ושבועות התלבט מה לעשות, האם להתקשר? האם לפחות להסביר? ואולי בכלל היא הציעה רק מנימוס? הזמן עבר, ימים חלפו, שבועות נקפו והשיחה נשארה מאחור. לפעמים היה חושב על זה שוב אבל מיד דחה את האפשרות בתירוץ אחר. עבר הרבה זמן, מה כבר אומר לה, היא בטח שכחה מזה לחלוטין.
היא לא.
"זוכר?" היא שאלה. "אתה נפנפת אותי". אני? אני? חשב. איך ניתן לחשוב שאני מסוגל לנפנף אותה?
לזה באמת שלא ציפה. הרי כרגיל, כמו בכל דבר, גם טרם המפגש הוא הריץ את כל האפשרויות בראשו. כך מוחו פועל, כמו מכונה שלא ניתן לכבות, מבצע סימולציות לכל תרחיש, משתמש בכל פרט שנחרט בזיכרונו כדי לנסות להגיע לתוצאה ההגיונית ביותר. ועכשיו, אל מול השאלה הנוקבת שלה, עמד נבוך, בלי לדעת מה לומר, ולכן פשוט ענה את האמת. "נכון", "את צודקת" אמר בפנים חמוצות. מתגובתה הבין שנפגעה. לא רק שנפגעה גם נראה שלא הבינה את הסיבה לכך שמעולם הוא לא התקשר חזרה. האם חשבה שניסה לפגוע בה חזרה כמעין נקמה? בלית ברירה הוא המשיך וחשף "חששתי. לא ידעתי איך להתמודד עם זה". ופתאום הרגיש ערום וחשוף מולה, בדיוק כפי שהיה בעבר.
הוא הסביר עד כמה שיכל, שהרי היו מוקפים בחברים, ולא יכלו לדבר באופן מעמיק כפי שרצו. "מעולם לא ניסיתי לפגוע בך. זה לא הגיע בכלל מהמקום הזה". היא הביטה בו ונראה שדעתה נחה. פתאום הבינה שהוא, עדיין במקום הישן, הכואב, שמעולם לא באמת התגבר על מה שקרה. "אני בכל מקרה אוהבת אותך" אמרה. הוא לא ענה. לא הצליח להוציא את המשפט מפיו. כאילו פחד שאם ידבר כל הרגש יציף אותו שוב. הרגש שהוא פעל למתן במשך כל כך הרבה זמן עלול להתפרץ כמו לבה גועשת מהר הגעש של ליבו. לא ענה במילים אמנם אבל עיניו דיברו. עיניו הנוצצות סיפרו הכל. הוא מעולם לא חדל לאהוב אותה אלא לימד עצמו לחיות עם האהבה הלא ממומשת יום יום.
"טוב לך?" שאלה אותו, "כן" ענה בפשטות. התשובה האמיתית כמובן הייתה מורכבת יותר, כמו כל התשובות האמיתיות, אבל לא פה חשב לעצמו נשוחח על כך.
היא עדיין יפה. הוא נזכר איך היה בוהה בה במהלך שיעורים ונדהם מיופייה. החיוך שלה נשאר כפי שהיה. חיוך מלבני הוא קורא לו. חיוך כובש שלא משאיר אותך אדיש.
"חלמתי עליך חלום הזוי" סיפר עם חיוך נבוך, כאילו שהוא עצמו אינו מבין לא בכלל החליט לספר על כך. זה קרה לפני שנים בודדות, קצת לפני שבנו הצעיר נולד. הוא זכר היטב את החלום בעיקר בגלל סופו ובילה שעות רבות לאחר החלום מנסה לחוות אותו שוב, כאילו היה מציאות חלופית. בחלומו היא התקשרה, שוב. סיפרה שנפרדה מבעלה ונשמעה עצובה. כיאה לחלומות הפרטים לא היו ברורים לגמרי אבל הם נפגשו. הוא לא זוכר היכן אבל זכר היטב את הנשיקה. הוא לא חשף הכל רק סיפר לה שבחלום היא התקשרה אליו וסיפרה שהתגרשה. היא חייכה אך הוא לא הבין מדוע. "אני באמת גרושה" אמרה.
חיוך נבוך ומבולבל הופיע על פרצופו. מה? "ממתי?" שאל. היא ענתה והוא נדהם. הזמנים התאימו בצורה מעוררת תדהמה. "דלתות מסתובבות" אמרה, "תחשוב מה היה קורה עם היית מתקשר". מה היה קורה? חשב לעצמו.
הערב המשיך, השתייה זרמה, הסיפורים הוסיפו להישמע והתמונות נערמו.
עמוק בליבו חשב, אם רק יכול היה להתרחק איתה לחוף הים, רק שניהם, בלי האחרים, היו יכולים לשוחח בלי ללחוש או לחשוש. זה לא קרה. הערב הגיע לסיומו. הם נפרדו עם חיבוק חם ונסעו איש איש לדרכו. מחשבותיו החלו לנדוד, כפי שהיה רגיל, כאשר קיבל הודעה בטלפון. היא. כתבה שהיה כיף לפגוש אותו. הוא החזיר הודעה דומה והיא כתבה שתשמח לשוחח שוב. גם הוא.
הוא לא הצליח להירדם אפילו לדקה אחת בלילה. מוחו התמלא במחשבות אינסופיות, כולן עסקו בה.
למחרת שוב התכתבו. סתם, שיחה קלילה של מכרים בעלי היסטוריה משותפת שחולקים חוויות פשוטות.
וכך עבר יום ועוד אחד. עוד שיחה ועוד דיבור והוא מבולבל.
"לאן זה מתקדם שאל?" כששוחחו בטלפון. "אני לא יודעת" ענתה. היא אהבה אותו. אהבה מורכבת, מלאה בניגודים אבל אהבת אמת. גם היא בילתה שעות רבות במחשבות על הבחירה שלה להתנתק ממנו. הוא היה מיוחד בעיניה, למרות הכל. זכרה איך ידע לראות דרכה בכל רגע, להבין את תחושותיה אפילו בזמנים שהיא עצמה לא ידעה לעמוד על טיבן. הוא היה רגיש ואוהב וידע להצחיק אותה יותר מכל אדם אחר. הוא היה חסר לה כל כך כל השנים האלה. הוא.
עבר זמן רב עד שאזרה אומץ על מנת לאתר אותו. כשכבר איתרה את מספר הטלפון שלו, עבר זמן רב עד שהצליחה להביא עצמה להתקשר אליו. ואז זה קרה. היא שמעה את קולו בטלפון וחייכה חיוך רחב, כזה השמור לאירועים שנוגעים ישר בלב. שמעה אותו מספר על חייו וחשה געגוע עמוק לקשר איתו, הקשר שהיה כל כך משמעותי בחייה בעבר ונעלם לחלוטין יום אחד.
כל השמחה הזו דעכה כשהבינה שהוא לא מתקשר חזרה. הוא, שכל כך רצתה שיהיה שוב בחייה, לא רצה אותה, או כך לפחות חשבה. הוא כועס עלי? הוא שכח אותי? או שאולי מעולם לא באמת חסרתי לו? המחשבות הציפו את מוחה והיא לא ידעה את התשובה.
עכשיו ידעה. עכשיו הבינה. ראתה זאת בעיניו שהיו נרגשות כשהסביר. הוא כואב. לא כועס, לא נוקם, לא עצוב ולא מתחרט, פשוט עדיין כואב. בגללי.
כל כך רצתה לשוחח איתו כשהתרחשו עליה אירועים, עצובים ושמחים. הוא, שבעבר היתה רגילה לחלוק איתו הכל, חוויות קטנות וגדולות כבר לא שם. הוא לא שם שנים אמנם אבל כל כך קיוותה שאחרי ששוחחו הוא יחזור להיות נוכח.
"אני באמת לא יודעת" אמרה שוב.
שניהם ידעו את התשובה לשאלה. ידעו אבל לא רצו לומר אותה בקול רם, כאילו שאם לא יאמרו זאת המציאות תשתנה. לשניהם משפחות ובני זוג. הוא עם אישתו והיא עם אחר. בכלל, מה כבר יכול לקרות? ואולי זו הייתה בכלל אהבת נעורים, כזו שניצתת ודועכת כל שנה אצל קורבנות חדשים.
"תביני" אמר, "את אהבת חיי. תמיד היית, תמיד תהיי. גם היום, גם בעוד 20 שנה וגם דקה לפני מותי תמשיכי להיות האחת." היא בלעה רוק, ולא ידעה איך להגיב. הוא לא המתין והמשיך "אני לא יודע איך להכיל אותך בחיי אם לא כאהובתי". זהו. זו הפעם הראשונה שאמר את הדברים בקול רם. מעולם לא דיבר על כך עם איש, אפילו לא עם חבריו הקרובים ביותר.
שניהם שתקו. המילים שלו כאילו יצרו חומה בין שניהם, כזו שלא ניתן לשבור בשום צורה. שניהם מבינים את המשמעות אך מתקשים לסיים את השיחה. שני עשורים עברו אך נותרנו בדיוק באותו סיטואציה, חשב לעצמו, אני מאוהב כליל ומשתוקק אליה והיא אוהבת אך בוחרת לא להיות איתי.
עברה דקה. "אני חושב שמוטב לומר שלום" אמר ודמע. "אני אוהבת אותך" היא ענתה וקולה היה שבור.