הרגע הזה..

הרגע הזה..
הרגע הזה שהיא מסתכלת לתוך עייני ואני לתוך עיניה,
רק מילה אחת עולה לי בראש "איך?".
איך אני עוצר את הזמן ונשאר איתה כשהיא בזרועותיי,
איך אני יכול לחיות איתה כאילו שלט טלוויזיה שולט בנו,
עצור- כדי שרגע זה ישאר לעד.. ונוכל לחזור להתחלה.
השהייה- כדי שניתקע כך לעד..
הרץ קדימה- כדי שנוכל להגיע לעתיד בו אנחנו ביחד..
הרץ אחורה- כדי שנוכל לחזור לתמימות ולכיף ולחוסר הדאגות שהיה לנו בהתחלה..
אך הזמן ממשיך כאילו כלום לא קרה ואת חוזרת.. חוזרת לזרועת שלו כאילו כלום לא קרה..
ואני יושב לבד עם השלט ביד וחושב
חושב עלייך.. חושב אך לא נוגע..