משפחה ~פרק 32~

*טיילתי עם כולם האזורי הקניות הקרובים.עם גריי, לאו, אליס, קורטני,מייק,ליל,אדמונד ואיאן. ניסיתי להיכנס איתם לכמה חנויות, אבל הם רק הלכו למקומות שרצו.מדי פעם עצרתי וביקשתי מהם שיחכו לי,כי הייתי צריכה לקשור שרוכים.אך כשעמדתי ראיתי אותם ממשיכים ללכת.רצתי אליהם וקראתי להם,ראיתי שהם ניכנסו לחנות של כלים רגילים.למה לעזעזל הם הלכו לחנות כלי בית ולא לחנות ספרים? ניכנסתי אחריהם,והם המשיכו להתעלם מימני. תפחתי בכתפה של ליל,היא הסתובבה אלי ושלחה אלי מבט ארסי."מה את רוצה?"שאלה אותי בארסיות."למה לא חיכיתם לי?"שאלתי אותה,את כולם בעצם."תיתקדמי מהר יותר"אמר גריי בזלזול והסתכל על כמה כוסות זכוכית.פניתי אל לאו שהסתכל על כוסות שונות גם. "לאו, מה הולך?"שאלתי אותה בטון די עצוב. "את לא רואה שאני עסוק?"שאל ודחף אותי כדי לעבור. "לאו,מה קרה?"שאלתי והתקדמתי אליו."אני אומר לך להתרחק מימני,מה לא ברור לך?"שאל ושוב דחף אותי.ראיתי שנאה בעינייו.ראיתי שנאה כלפיי.הדחיפה שדחף אותי גרמה לי להתקל במדף עם כוסות זכוכית וכמה מהן נפלו ונשברו."לעזעזל!את יכולה לעשות משהו חוץ מלשבור דברים?"שאל אותי אדמונד בעצבים."אמרו לך להתרחק,מה לא מובן?"שאלה אותי אליס בכעס. "תעזבי אותנו לנפשנו"אמרה אלי ליל."אנחנו לא רוצים אותך לידנו"אמר אלי איאן."את לא מסוגלת לעשות כלום חוץ מלהרוס הכל" אמרה אלי קורטני."את סתם השפעה רעה,את רק מביאה רע לעולם"אמר אלי לאו."את רק מזיקה בעולם הזה"אמר אלי גריי. "את לא שווה את הטרחה שבזבזו עלייך"אמר אלי מייק.כולם אמרו את זה בשנאה. ראיתי לכולם את השנאה בעיניהם.דמעות ירדו מפני.לא יכולתי להבין מה כבר עשיתי שהם נגדי בצורה כזו."הו יופי,היא שוב בוכה.את יודעת,רק בגלל שאת בוכה לא אומר שהכל יפתר." אמר אלי לאו בזלזול וארסיות. "אולי תבכי לנו מפל כמו שתמיד עשית"אמר אלי מייק בארסיות. "למה אתם עושים את זה?"שאלתי אותם כשדמעותי גוברות."כי את בלתי נסבלת!את הורס כל דבר שאת רק נוגעת בו"אמרה אלי אליס. "פשוט תעזבי אותנו בשקט, מספיק סבלנו אותך"אמרה אלי ליל בארסיות."העולם שלך עצוב. וככה הוא צריך להשאר.את פשוט צריכה כבר למות לבד כמו כל אחד בעולם הזה.תיראי אם אכפת לי או לאחרים"אמר אלי אדמונד בארסיות.הסתכלתי עליהם בעיניים דומעות,לא יכולתי להאמין שהם אמרו את זה.לא יכולתי להאמין שהם פשוט נוטשים אותי. "למה אתם עושים את זה?!" שאלתי אותם צועקת עליהם."כי את לא שווה את המאמץ. את חסרת טעם.את לא אמורה להיות קיימת בעולם הזה בכלל"אמר אלי אדמונד,והם הלכו. פשוט עזבו אותי מאחור בוכה ופגועה."אני שונאת אותכם!אתם הטעות הכי גדולה שהייתה לי בחיים! הלוואי ומעולם לא הייתי פוגשת אותכם!" צעקתי לעברם עם כעס,עצב ואכזבה.לא יכולתי לעכל כלום. הרגשתי שכל גופי ניהיה חלול.הרגשתי שאין בתוך תוכי דבר,שאין טעם יותר להמשיך.למה להמשיך אם תמיד עוזבים בכאב חד שכזה? למה לנסות בכלל."אני שונאת אותכם!" צעקתי לעברם בכל כוחי.עצמתי את עיניי.וכל גופי נעלם כלא היה*
"קטיה,מה הולך איתך?!"שאל בצעקה גריי אלי כאשר מטלטל את גופי."מה?" שאלתי והרגשתי את כל פניי לחים,ואת גופי רועד."מה ניכנס בך לעזעזל?את נרדמת לרגע על הכיסא ואחרי כמה דקות התחלת לצרוח על כל החדר"אמר אלי גריי בדאגה. אני הייתי מבולבלת בדיוק כמוהם. הסתכלתי על כל אחד מהם שהסתכל עלי בדאגה."את התחלת לצעוק שאת שונאת אותנו, שאנחנו טעות,ושמעולם לא רצית לפגוש אותנו.והמשכת לצעוק שאת שונאת אותנו." אמר לאו אלי,כשראיתי בעינייו שהוא נפגע כמו האחרים.הדמעות שלי ירדו מחדש,רק מלהזכר מה היה בחלומי. כולם הסתכלו עלי במבט מבולבל ופגוע. "אתם..אתם נטשתם אותי.אתם זלזלתם בי,אתם רק פגעתם בי"אמרתי אליהם בקול רועד כשעיניי דומעות."לא עשינו את זה מעולם"אמרה אלי ליל כשדמעות עמדו בעינייה."היה לי חלום,ובו,כנראה הייתם מאושרים לראות אותי מתה"אמרתי במרירות ונגבתי את הדמעות, למרות שנגיעו חדשות."קט' "אמר מייק והתקדם אלי."אנחנו בחיים,אבל בחיים לא ננטוש אותך,אפילו במצבנו או במצבך הכי קשה שאי פעם היה."אמר אלי מייק בחיוך והסתכל בעיניי."כי אנחנו משפחה. אולי משפחה הזוייה,ולא קשורה לחיים האלו,אבל אנחנו משפחה, והכי טובה שיכלה להיות."אמר אדמונד אלי בחיוך.וחייכתי אליו, אחרי שניסיתי למחות את דמעותיי.