פעם חטאנו

פעם חטאנו וחשבנו כי אנחנו מרכז העולם; שהשמש מסתובבת סביבנו כדי להאיר את יומנו בכל דקה, שהכוכבים מקיפים אותנו כל הזמן על מנת לשמור על כוח הכבידה המושלם שאצור במערכת השמש שלנו, ושהיקום קיים למעננו ובשביל לספק את צרכינו. כאשר עלו תאוריות שהדבר שמעצים אותנו אינו נכון, התפלאנו להבין שהעולם אינו שטוח אלא עגול, ושאם נמשיך ללכת וללכת לא נמצא בסוף תהום אלא את נקודת ההתחלה.

פעם חטאנו וידענו שאנחנו לא מרכז העולם, אבל הרשנו לעצמנו להרגיש ככה כדי להתנחם בתחושה הזאת על פני התחושה שכל רגע אנחנו עלולים ללכת וליפול לתהום, והפעם לא כי העולם שטוח. הסכמנו לעצמנו להרגיש עליונים על פני אחרים כיוון שזה מה שגרם לנו להרגשה העילאית והטובה של שליטה ושל כוח. הרגשנו כי כוח הכבידה אינו יכול למשוך אותנו למטה אלא להפך, לנסות להקשות עלינו כדי שנתחזק ונתעצם – הוא נברא למעננו.

פעם חטאנו והרגשנו שמישהו אחר הוא מרכז העולם שלנו; נתנו לו את כל תשומת הלב שלנו, אהבנו אותו עד כלות נשמתנו, נשארנו ערים עד השעות הקטנות של הלילה בשבילו ולא רצינו שרגעים כאלה ייגמרו לעולם. הלב שלנו הפך להיות גם רכושו, והוא יכל לעשות בו כרצונו.

פעם חטאנו ונפלנו אל תוך התהום, כי כאשר תולים את עצמנו על אדם אחד ומביאים לו את לבנו, הוא עלול לעבור ליד בור ללא תחתית ולמעוד לצידו. כאשר הלב צונח למטה ונחבט ברצפה אנחנו לא יודעים עד כמה השכול נורא, עד הרגע שבו אנחנו מבינים שהיציאה מהבור לא הולכת להיות פשוטה.

פעם חטאנו וניסינו להרים את עצמנו מתוך החושך האינסופי – ונתקלנו רק בכישלון לאחר שהחורפים הקרים מילאו את הבור במי גשם וחנקו אותנו מבפנים. אזלו כוחותינו לצעוק לעזרה והייאוש גבר עלינו.

פעם חטאנו ולמדנו שהעולם באמת עגול, והאושר נמצא בפינות…