איש של לילה

ארבע בבוקר זאת הייתה השעה השנואה עליי.
השעה ש׳הגיע הזמן שאלך׳.
כשהיה הולך, הייתי מלווה אותו לדלת, נפרדת ממנו בחיבוק אוהב, מתקרבת רק עד איפה שאפשר עם השפתיים ושולחת אותו לדרכו. לפעמים הייתי מציצה עליו דרך החלון, רק כדי להרגיש את הכאב כשהוא הולך ולדעת שכבר מחר בלילה זה יעבור.
כשאני הייתי הולכת, היה מלווה אותי עד פתח הדלת, מחבק חיבוק חזק ולוחש ״היה לי ממש כיף איתך, כמו כל פעם״, מתקרב עד איפה שאפשר עם השפתיים והולך לדרכו.
הלילות כל הזמן הרגישו קצרים והשמש כאילו רק רצתה לזרוח.
הוא היה איש של לילה, אך אני מאמינה, שכמוני, גם הוא שנא את השעה ארבע בבוקר.