אנאבל לי (סיפור קצר בשישה חלקים)- בית 3/6

Amora 01/04/2016 583 צפיות אין תגובות

"זו הסיבה, שהיה מעשה
במלכות על ים ערפלי –
רוח יצא מעבים, וצינן
והמית את אנאבל לי
ובאו הוריה, אחים, קרובים
מבני אצילי גלילי
ונשאוה ממני לקבר אפל
במלכות על ים ערפלי."

היא שכבה במיטתה ואני רכנתי לצידה. היא כל הזמן אמרה לי להסתלק, שמא אחד מבני משפחתה ייכנס ויראה אותי, אך אני, בכל פעם, אמרתי "לא."
חיי בלעדיה לא יהיו חיים.
אם יתפסו אותי, זה כבר לא ישנה.
"שכח ממני." היא אמרה לי בשקט בעוד נשימתה דועכת.
"לעולם." לקחתי את ידיה ואחזתי בהן חזק. "לעולם לא אוכל לשכוח אותך."
"לא אוכל למות בשקט אם לא אדע שתוכל להמשיך הלאה." אמרה. "תמצא שידוך, תתחתן עם אחרת. תחייה את חייך בלעדיי, ותאהב אותם."
"הו, אנאבל לי." נאנחתי. "אני חושש שזה יהיה בלתי אפשרי."
"אז תבטיח שתשתדל." היא ביקשה. "תכבד את בקשתי האחרונה."
"אני אשתדל." הבטחתי לה, למרות שלא ידעתי אם אוכל. האם אוכל לחיות בלעדיה? האם אצליח?
ומה אם אאבד את שפיותי בניסיון? מה אם אשתגע? מה אם אאבד את חיי כי ארצה לשמור עליהם? האם אוכל לעשות זאת?
"יקירי," היא פנתה אליי בנשימתה האחרונה.
"אל תדברי יותר." בעוז, העברתי את ידי על לחייה הקפואה. "אני יודע מה את רוצה לומר, ואני יודע." התרוממתי מכריעתי אליה. "להתראות." העברתי את ידי על פניה הנטושות, ונתתי לעיניה להיעצם לשינה הנצחית.
את ידיה הנחתי לצידי גופה, והתרחקתי לאחור. פתחתי את דלת המרפסת של חדרה, ויצאתי החוצה. ירדתי באותה הדרך ממנה עליתי אליה, וחזרתי לעמוד שם, מתחתיה. נאנחתי בעצב שמבט אחד לא יצליח לתאר את גודלו.
ייסוריי לא ישקטו. האומללות לא תפחת. יגוני רק יגדל, כי לא אמצא דרך להחזיר את מה שאיבדתי.
וגם לא בדרכה האחרונה אל הקבר, לא אצליח למצוא דרך להיפרד כראוי.
אנשי אצולה מכל קצוות המלכות הגיעו לכבודה, ואני נשארתי להביט עליהם מהצד.
מותה התגלה השכם בבוקר המחרת, אמנם אני התוודעתי לך כבר קודם, ולכן שנתי פסחה לה. ולמרות שהיה לי רק כמה שעות קודם בכדי לעכל את הבשורה, הרגשתי לא הייתה מעודדת יותר.
הסתכלתי על התהלוכה מסמטאות הרחוב השותת, בין האנשים שברוחם השתדלו להביע צער, בעוד שלי היה אמיתי, ודי והותר.
כאשר ראיתי אותם פונים לכיוון בית הקברות, פניי החווירו בוודאי. לא הצלחתי לדמיין אותה, אפילו כמתה, במקום אפל שכזה.
הם הרחיקו אותה ממני, לקחו אותה, ואף על פי שלא נשארתי באמת לבד, הרגשתי ככה. באילו עננת ערפל שחור כיסתה את גופי וניתקה אותי מהעולם.
ממה שנחשב לעולם שלי.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך