האהבה בשלל גווניה

הוא הדליק את המוזיקה, נותן לצלילים לדבר. הושיט לה את ידו מזמין אותה לריקוד איתו. ריקוד שרק יפרוק במקצת את גודל אהבתו כלפיה.
היא רואה את ידו באוויר, חוששת במקצת לענות להזמנה. היא בספק אם מותר לה לרקוד, אם מותר לה להיות מאושרת. אחרי מספר רגעים היא מושיטה לו את ידה, משחררת מכל הרגשות והמחשבות.
הוא מושך אותה אליו, מצמיד אותה לגופו, נושם אותה.. מחבק אותה חזק, מפחד שתיעלם לו.
הם רוקדים בתנועות מתואמות, צעד שלו וצעד שלה, חיבוק, הפרדה, משיכה וסיבוב.
היא נתקעה בשולחן, כמעט נופלת, נותנת לו לתפוס אותה חזק ולא לעזוב, למשוך אותה אליו.
הוא משך אותה לגינה. רק הם, הציפורים וזוג הכלבים שלהם.
רוקדים על הדשא, מולם מעין, ומעליהם שמים. הזמן נעצר בשבילם. זה רק הם בעולם.
השיר התחלף. ניגון של כינור ופסנתר ברקע. מנגינה שלהם. רק הם והמוזיקה. שקועים בתוך עולם משלהם. עולם שבו הקצב שולט. ותנועות גופם.
מסתובבים סביב עצמם, יחפים על הדשא הרך. רחש המים מרגיע את נפשם הסוערת, מקשיבים הם לנפש המכתיבה את צעדיהם;
ידיו על מותניה, ידיה על כתפיו.זזים מצד לצד באיטיות, מתאימים את עצמם למוזיקה, מרגישים שהם לפא מתואמים הם בעצמם.
אך רק הצופה מהצד היה רואה עד כמה הם מתואמים.
הוא לוחש לה באוזן מילות אהבה.
היא מחבקת אותו חזק, מצמידה אותו אליה. נותנת ללב שלה לדבר.
לוחשת לו שהיא אוהבת אותו. פעם ראשונה שהצליחה לבטא את המשפט הזה, נדהמת מעצמה.
הוא נעצר כמו בהילוך איטי. מסתכל לה בעיניים. מחייך. מנשק אותה ואחר כך מחבק אותה חזק.
היא נצמדת לחזהו, שומעת את דפיקות ליבו.
הם מתישבים על הדשא, סמוך למעין. זה לצד זו. צמודים.
היא שמה את ראשה על כתפו.
הוא מסתכל עליה מאוהב.
השמש צובעת את כל העולם בצבעי ורוד-כתום-צהוב רכים, כאילו במיוחד בשבילם.
היא לוחשת לו משפט אהבה לאוזן.
הוא מחייך מאוהב, ומביט בה כאילו היא הדבר הכי יפה שהוא ראה אי-פעם.
הם מרגישים את האהבה בכל גווניה..
הבמאי צועק קאט, המצלמות מפסיקות לצלם. השחקנים קמים מהדשא ומנערים את עצמם.
נפרדים אחד מהשני והולכים לבתים.
ורק הדשא הירוק, המעין, הציפורים והשמים עדים לאהבה שעדיין שם, מורגשת בשלל גווניה.