מחשבות של אהבה

אמרו לי בעבר שעל אהבה צריך להילחם. צריך להוציא אותה החוצה לעולם הפתוח, לא כדאי לשמור בבטן. אז זהו- שזה לא נכון.
כשאת אוהבת מישהו את תעשי הכול כדי להיות חלק מהחיים שלו, אבל כשאת מתאהבת בידיד הכי טוב שלך, זה קצת בעייתי. בהתחלה את מכחישה, את מהרהרת לעצמך, אולי את לא מפרשת את זה נכון, בתוך תוכך את יודעת שלא משנה כמה תכחישי זו האמת ואין אפשרות להתעמת עם זה.
לאחר מכן, פרושים לפנייך שני שבילים, שביל ההכחשה בו אני אשמור הכול בבטן ובכך אבטיח שנישאר ידידים טובים כמו שאנחנו, אף אחד לא ייפגע ואני אחסוך מעצמי את התשובה "לא." מנגד ניצב שביל האמת, להתוודות ברגשותיי כלפיו, להוציא הכול החוצה, מכאן ההמשך אינו נודע. רציתי לבחור בשביל האמת וסוף סוף לדעת אם הוא גם מרגיש כמוני- אבל לא יכולתי! חשבתי על ההשלכות, חשבתי שאם אני אתוודה בפניו, היחסים ביננו לעולם לא יהיו אותו דבר. וגם, מה אם אשמע "לא."? אני לא אוכל לעמוד בשברון הלב הזה. ואז קלטתי כמה קשה לבחור בשביל ההכחשה. זה קשה כשהוא מחייך אליי את חיוכו שחושף שיניים ישרות ולבנות ברגע של צחוק או מבוכה, זה קשה כשצבע עיניו המשגע הופך לבוהק ברגע של התרגשות. זה קשה כשהוא פונה אלי בשמי ומזיז את שפתיו הרכות וכשהוא מדבר עם בנות אחרות שהן לא אני. אבל אני לא רוצה לוותר על הידידות שלנו, אני צריכה אותו קרוב אליי. אני יודעת שבמשפט אחד כל הידידות הזו תהפוך לזיכרון ישן. אז אני סובלת, שומרת הכול עמוק בבטן ומנסה להתנהג הכי רגיל שאפשר, אני נהנית להיות ידידה שלו, הוא גורם לי להרגיש מיוחדת גורם לי להאמין בעצמי וביכולות שלי. לעיתים רחוקות אני מרגישה רחוקה ממנו, אבל מיד לאחר מכן הוא מתקרב אליי בחזרה ומתקן את הכול. עמוק בליבי אני יודעת שלעולם לא אוותר על הידידות הזו, כי אני אוהבת אותו.