עכשיו תורך

מסתכלת עלייך, ורואה בך את התקופה האחרונה, אני בשוק שאני נותנת לעצמי קצת ספייס ממך, הריי זה כל מה שרצית.
הטחת בפניי את כל הקשר הזה לגיהנום, לשריפה ולמשהו שלא היה, אבל הריח נישאר, והריח הזה מזכיר לי ולא נותן לי לשכוח במאה אחוז את הכל , את הקשר המדהים הזה שתמיד נהגנו לקרוא לו.
אני מחבקת אותך ומרגישה שאני לא אמורה לעשות את זה, אני לא יודעת למה אבל אני יודעת שאני סגורה איתך, ושאבדה לי כבר התקווה שיום יבוא ושזה ייקרה.
ביגלל כל מה שעברנו ויצרנו עם הזמן את ה׳אנחנו׳ שלנו, עכשיו זה כבר נראה דיי לא הדדי , זה התחיל ממך, עבר עליי , וחזר שוב – אלייך.
אולי זה האגו אחריי כל כך הרבה זמן שניסית לפחות רק להתקרב אליי ולא משנה באיזה דרך…
אהבתי את זה , אני עדיין אוהבת את זה , אבל לי בשלבים של התאוששות הזו, זה לא מספיק. מרגיש לי שמגיע לי הרבה יותר מזה. עכשיו כשלא מעניין אותי כלום, אני מבינה לאיזה דברים בחרתי לרדוף ולהתאבד, ולאלו אני רודפת היום..
קשה לומר שאני בשלב טוב עם עצמי אבל עדיין מנסה להתאגרף בכוחות האחרונים שנישארו בי.
חבל שיש אנשים שמסביבנו שמנסים לטשטש את האהבה שיכולה להיות אינסופית, רק צריך להתאמץ הפעם הרבה יותר, עכשיו זה הזמן והתור שלך, כי את שלי כבר עשיתי ,
וגם אם זה לא ניראה ככה ,
גם ניצחתי בתור הזה..