סיפורי ערסים-אביאל ודני :)~פרק 37

‘דני ?’ מתן שלח לי הודעה
‘?’ שלחתי חזרה
‘אביאל צריך אותך..’ הוא כתב. פשוט לא !
“מי זה ?” שאל מאור שראה ששיניתי הבעת פנים
“סתם חברה אמרתי ומיהרתי לזייף חיוך
‘אביאל יכול ללכת להזדיין’ כתבתי וכיביתי את הטלפון
‘יש לאמא שלו אזכרה’ הוא כתב מה אכפת לי מה יש לאמאשל- רגע מה ?????
__________________________________________________________
~נקודת המבט של אביאל~

הנה הגיע היום כמו כל שנה.. אותו יום ארור שמזכיר לי את היום הכי נוראי בחיים שלי שבו איבדתי את אחת הנשים הכי חשובות בחיים שלי! אותו יום שאני מסתגר בחדר כל היום בלי אוכל, מים, טלוויזיה וחברים. רק שוכב במיטה ועוצם עיניים.. מנסה לתת למחשבות ללכת ממני ולהפסיק לרדוף אותי אבל זה לא עובד.
אז הינה אותו יום הגיע, אני וקורל כמובן לא הלכנו לבית הספר למרות שזה מתחיל רק אחר הצהרים, אנחנו צריכים את השקט שלנו בשביל שנינו. אני יודע שיש לי את הלוק הקשוח שלא נשבר מכלום ושצריך להוכיח לכולם תמיד שאני הכי חזק, שריר, טוב ואמיץ שיש, אבל ביום הזה בשנה אני פשוט לא יכול. אני נשבר. אני מתרסק. אני פשוט מסתגר ולא יוצא. וזה כואב לי שבמקום היות חזק בשביל קורלי אני נותן לה להתמודד עם זה לבד אבל אני פשוט לא יכול!
זה היום של האזכרה של אמא.
שכבתי במיטה ואז שמעתי דפיקות בדלת ואז חריקה קטנה מהפתיחה שלה
"אביאל ?" שמעתי הסתובבתי וראיתי את מתן עומד כמעט כולו בחוץ ומסתכל רק עם הראש וסימנתי לו שימשיך לדבר
"כבר ארבע כדי שתתחיל להתארגן כי עוד חצי שעה יוצאים" הוא אמר בחשש והנהנתי אז הוא יצא וסגר את הדלת.
עשיתי מקלחת זריזה ולא כיפית בכלל ויצאתי שמגבת עוטפת את פלג הגוף התחתון שלי.. מביט במראה מנסה להוציא חיוך קטן וחוזר לחדר שלי. לבשתי חולצה שחורה של הוליסטר וגינס בהיר עם גומי למטה שנופל טיפה שרואים את הבוקסר האפור שלי וואנס אפורות עם שרוכים שחורים. שמתי את השרשרת מגן דוד שלי ושמתי קצת בושם. הסתכלתי על השעה כבר ארבע וחצי אז אני ארד למטה. פתחתי את הדלת והתחלתי לרדת בשקט ובעצב למטה. כשירדתי ראיתי על הספה את קורל ומתן יושבים. קורל לבשה חולצה שחורה ארוכה צמודה וטייץ בורדו עם אולסטאר לבן ומתן לבש גינס פשוט וחולצה שחורה קצרה.
"אתה מוכן ?" שאלה קורל בשקט
"כן" עניתי
"טוב אז בואו נלך" מתן אמר בשקט ויצאנו מהדלת. אני נעלתי אותה ושמתי את המפתח בכיס ובינתיים קורל הזמינה מעלית
"סתיו באה ?" מתן שאל
"כן" עניתי בחיוך קטן "וגיא ?, שאלתי את קורל והערתי אותה מהמחשבות שלה
"כן" היא אמרה וחייכה חיוך חולמני. יווואו אין אין אני מאוהב בילדה הזאת !
"יאללה כנסו" מתן אמר לשנינו כשהגענו לאוטו הלבן שלו שחנה מחוץ לבניין. נכנסנו במהירות, אפילו לא התווכחנו בנינו מי ישב ליד מתן מקדימה חחחח למרות שבכל מקרה הייתי מנצח.
אחרי נסיעה קצרה ושקטה הגענו לחנייה של בית העלמין שזה פשוט שטח גדול של חול ומולו השער השחור והמעוצב של הבית קברות.
יצאנו וטרקנו את הדלתות ומתן נעל את האוטו. התקדמנו לכיוון המשפחה שכבר חיכתה שם, הלכנו ואמרנו שלום לכולם בניהם גם לסתיו
"איך אתה מאמי ?" היא שאלה אותי בשקט כשהתחבקנו בצד
"יהיה טוב" אמרתי וחייכתי חיוך מזויף ומנחם
"אוקיי חל עיכוב קטן" אמר הרב שהיה לבוש בחליפה שחורה.. מה עיכוב עכשיו מה ?! רוצה לסיים עם זה כבר ולחזור לחיים שלי ! הם לא מבינים שרע לי ?? שכואב לי ??
"טוב אני הלכתי" מלמלתי ליד מתן וסתיו. קורל כבר מזמן "נבלעה" בין כל המשפחה
"מה לאן ??? זה עוד מעט מתחיל" שאלה סתיו בחוסר סבלנות. בת זונה
"תקראו לי" צעקתי והתחלתי ללכת.. הקפתי את בית העלמין מחפש מקום לשבת במקום המזויין הזה.. אני יודע שאני לא אמור לדבר ככה ושאני לא צריך לעשות "פוזות" שאני בא אבל אני ממש לא, אני פשוט לא מצליח לשלוט בכאב שלי והוא יוצא כעצבים. אז כן אני בדרך כלל לא הבן אדם הכי נעים בעולם כיום הזה. מצאתי שם סופסוף ספסל ליד השער של הכניסה האחורית והתיישבתי מקפל את הברכיים אל החזה ודוחף ת'ראש שלי בניהם, ואז נתתי לעצמי לבכות. בכיתי ללא קול. אני לא בן אדם שבוכה- מבחינתי לבכות זה להפגין חולשה ואני לא בן אדם חלש, אז כמובן שאני לא בוכה ליד אנשים וגם כשאני בוכה לעצמי זה ללא קול.
התפרקתי שם איזה עשר דקות לבד ואז פתאום שמעתי את הקול של דני קורא לי. אני הוזה ..?! מה היא עושה פה ?!

"חיימשלי אני אני חייבת ללכת שכחתי שיש לנו אירוע בערב" אמרתי למאור. שיקרתי. אני לא יודעת למה אבל הרגשתי שאני חייבת ללכת
"טוב יפה שלי תהני" הוא אמר שקמתי ונעלתי נעליים
"ללוות אותך ?" שאל וקמתי לקחתי את התיק שלי
"לא זה בסדר שנייה אני בבית" אמרתי ונתתי לו נשיקה על השפתיים
"טוב תהני" הוא העמיק את הנשיקה "ואל תשכחי לשלוח לי מה את לובשת לפני שאת יוצאת" הוא קרץ כשהתנתקנו וצחקתי
"טוב אהבה שלי ביי" אמרתי ויצאתי מדלת חדרו מתקדמת לכיוון היציאה והולכת הביתה.
'מתי זה ?' שלחתי הודעה למתן בעודי הולכת בצעדים מהירים אל הבית
'עוד 30 דקות בבית עלמין' הוא שלח והתנתק
הגעתי מהר הביתה ופתחתי את הדלת בעצבים ורצתי לאמבטיה, התקלחתי זריז וכשיצאתי לבשתי חולצת טריקו ארוכה שחורה וגינס בהיר ארוך ואנס אדומות וסידרתי את השיער וראיתי שנשארה לי עוד רבע שעה
לקחתי אייפון, כסף ומפתח בכיס, הזמנתי מונית שהגיעה תוך שתי דקות ויצאתי
"לאן ?" הנהג שאל אותי כשעליתי בחיוך
"לבית העלמין" עניתי בחיוך גם אני וחגרתי, שמתי לב שפתאום נהיה לו מבט מבולבל, הרי מה יש לילדה כמוני לחפש בבית העלמין לבד.

"תודה" אמרתי לנהג אחרי ששילמתי לו ויצא.
ירדתי בשטח כזה של עפר לפני הבית קברות וחיפשתי בעיניים פנים מוכרות. ראיתי שלפני השער התקבצה קבוצה של 20 אנשים בערך, רובם לבושים בשחור ושיערתי שהם המשפחה של אביאל וקורל כי הם חיבקו את קורל ודיברו איתה אבל עדיין לא ראיתי לא את אביאל או מתן
"אז הגעת בסוף ?" שמעתי את מתן והסתובבתי
"כן.." מלמלתי "איפה הוא ?" שאלתי בחשש
"מתבודד.. זה עוד לא התחיל והוא בספסל שליד הכניסה האחורית" מתן אמר והצביע לכיוון
"טוב אני אלך" מלמלתי באי נוחות והתקדמתי לכיוון שמתן אמר לי.
התקדמתי כמה מטרים ואז ראיתי אותו מאחור יושב על ספסל מקרב את ברכיו אל החזה שלו וכורך את ידיו סביבם מרכין את הראש לבפנים.
"אביאל ?" שאלתי בקול חנוק אחרי כמה דקות שבהיתי בו. הוא הרים את הראש הסתכל עלי במבט מופתע, יכולתי לראות שהוא קצת בכה.
"דני.." הוא אמר בקול מבולבל "..אלה" הוא הוסיף אחר כמה שניות שביקשתי ממנו לא לקרוא לי דני יותר.
"דני זה בסדר" אמרתי בשקט והתחלתי להתקדם לכיוונו
הוא החזיר את הראש לבין הברכיים
"למה לא אמרת לי ?" שאלתי אחרי כמה דקות של שקט שאני יושבת לידו. הוא הרים את הראש
"מה רצית שאני אגיד ? היי דני אני אוהב אותך דרך אגב אמא שלי מתה ?" הוא שאל ואני הסתכלתי עליו. ראיתי שזה באמת כואב לו, לא היה לי טוב לראות אותו ככה, זה כאב לי..
"למה באת ?" הוא שאל אחרי כמה שניות
" מתן קרא לי" אמרתי "אני יכולה לכת אם אתה רוצה" מלמלתי מיד אחרי באי נוחות ובאתי לקום.
"לא!" הוא קרא ותפס בידי בעדינות כשרציתי לקום. שנינו הבטנו בידו אוחזת בידי ואז הבטנו אחד לשני בעיניים "תישארי" הוא ביקש בשקט ואני הנהנתי וחזרתי לשבת.
ישבנו בשקט על הספסל מקשיבים לציפורים ומביטים בשמיים הכחולות מחכים למשהו.
"מתי זה אמור להתחיל ?" שאלתי אותו בשקט
"יקראו לי" הוא ענה
"אם אתה רוצה כשזה יתחיל אני יכולה ללכת" אמרתי ואז הוא הסית את המבט שלו אליי
"לא בבקשה תשארי" הוא ביקש בשקט וראיתי דמעות בעיניים
"טוב" אמרתי בשקט "אתה רוצה לספר לי עליה ?" שאלתי מביטה בו. הוא חייך חיוך נוסטלגי ואוהב והתחיל לספר לי " היא היתה האמא הכי טובה בעולם!" הוא אמר ועיניו נצצו "כל מה שרצינו נהיה לנו, גם אחרי שהבן זונה עזב אותנו" הוא אמר ובלע את הרוק מחזיק את הדמעות "היא נשארה חזקה ושמרה עלינו ולא נתנה לאף אחד לפגוע בנו" הוא אמר ומבלי לשים לב זלגו לו דמעות. הוא בכה בלי קול ואני עוד שניה פרצתי בבכי איתו. באותו הרגע הדבר שהיה ניראה לי הכי נכון לעשות זה לחבק אותו אז פשוט עצרתי את עצמי מלחשוב ופרסתי את הידיים שלי והתקרבתי עם ישבני אליו שנשב קרוב יותר וחיבקתי אותו, הוא חיבק אותי חזרה ואני פשוט הייתי בהיי ! כמה זמן לא הרגשתי אותו
את השיער שלו
הריח שלו
המגע שלו
השרירים שלו
אותו !
מבלי לשים לב התחלתי לבכות ביחד איתו בשקט וכשהתנתקנו מיהרתי למחות את הדמעות כדי שלא ישים לב
"אני מצטערת" חייכתי חיוך מנחם "זה בסדר" הוא חייך אלי בחזרה

"מאמיי ?!" שמענו מישהי קוראת וצעדים מתקרבים
"מאמיי ?!" היא קראה עוד פעם ואז ראינו את סתיו מתקרבת, ככל שהיא התקרבה יותר העצבים שלי רק עלו ואני חושבת שגם שלה כי ברגע שהיא ראתה אותי היא עשתה פרצוף חמוץ
"מה היא עושה פה?" היא שאלה והסתכלה עלי בגועל
"היא בא-" אביאל התחיל להסביר לה ואני מיהרתי לענות במקומו "באתי לקורל אין לך מה לדאוג" אמרתי והלכתי משם במהירות. מזווית העין ראיתי שהיא נישקה אותו והשם קמו והתקדמו לכיוון השער המרכזי של בין העלמין כי הטקס אמור להתחיל.

"וזהו אמא.. עברו שמונה שנים ואת עדיין כל כך חסרה. אמא אני אוהבת אותך" קורל סיימה להקריא את מה שכתבה ולא השאירה עין יבשה אחת בקהל, גם את שלי כמובן. היא עמדה ליד הקבר ולידה עמד אביאל וחיבק אותה ואליו סתיו נדבקה, היא סתם לא קשורה. אני עמדתי מאחורי המשפחה וכולם ליד מתן, אם אביאל ביקש ממני להישאר אני נשארת. ראיתי שמידי פעם הוא הגניב מבטים לכיוון שלי, כדי לבדוק שאני עדיין לא הלכתי.
אחרי 20 דקות בערך נגמרה האזכרה ואנשים התחילו לצאת מבית העלמין, לא אחרי שהם עברו לחבק את אביאל וקורל-היה כיף לדעת שיש לו משפחה שאוהבת אותו, אחרי כל מה שהוא עבר זה בהחלט מגיע לו. רציתי להגיד לאביאל שלום לפני שאני הולכת אז בזמן שאנשים יצאו נשארתי עומדת במקום מחכה לאביאל. סתיו החזיקה לו את היד והם התקדמו ביחד וכשהוא ראה אותי סימנתי לו עם המבט שיחכה
"סתיוי מאמי תמשיכי רגע עם קורל" הוא אמר לה
"הכל טוב יפשלי ?" היא שאלה בדאגה…גם כן היא
"כן כן תמשיכו אני כבר בא" הוא אמר והיא הנהנה והלכה עם קורל

הוא הסתובב אלי והסתכלנו אחד על השניה בשקט לכמה שניות
"תודה שנשארת" הוא אמר בחיוך שובר את השתיקה
"בכיף" חייכתי חיוך קטן
"אני לא יודע אם זה הזמן המתאים אבל רוצה להתחיל מההתחלה ? בלי כל הריבים ? לא חייבים להיות ידידים או חברים אבל אני לא יכול ככה … בואי נפתח דף חדש" הוא אמר פתאום והושיט את היד שלו. אוקיי לזה לא ציפיתי ומיד עלה לי חיוך
"סגור" אמרתי בחיוך ולחצתי לו את היד והוא מיד משך אותי לחיבוק ארוך ונעים ומיד אחרי שהתנתקנו התחלנו ללכת לכיוון היציאה
"אם אתם צריכים משהו אני פה" אמרתי בחיוך כשהוא נעמד ליד קורל מחוץ לשערי בית העלמין
"תודה דני" קורל מיד משכה אותי לחיבוק וצחקקתי
"תודה" אביאל חייך ואני החזרתי חיוך
"טוב המונית שלי באה אז אני צריכה ללכת" אמרתי כשראיתי את המונית חונה איפה שהקודמת הורידה אותי
"בייי" שניהם צעקו לי ואני נופפתי להם ועליתי אל המונית
יששששששש!!!!!