"עד שתבואי אליי, ותיכנסי לחיי אל תתני לי ללכת.." פרק 8

נ.מ ליאן
"אומייגדאומייגדאומייגד" אמרה לירון, וצרחה. אז כן הנה חזרתי לבסיס, הכי מאושרת שאני יכולה להיות.
אחרי הנשיקה אני ונדיר דיברנו. ועכשיו אנחנו ביחד.
"אני כל כך שמחה בשבילך" אמרה לי. היא יודעת הכל עליי, סיפרתי לה את החיים שלי. כל מה שעבר עליי, ועובר.
"תודה. אני שמחה שיש לי אותך" אמרתי לה בחיוך, וחיבקתי אותה חיבוק חזק.
שתי החברות הכי טובות שלי, אני לא בקשר איתן. הן אחיות תאומות. הן עזבו שבוע, בול שבוע לפני שלירן מת. ואז התפרקתי כל שאר החברות שלי, התרחקו ממני. ונשארתי לבד.. ידידים שלי, הרחקתי אותם ממני. כי פחדתי לפגוע בהם. נשארתי לבד.
וחברות שלי שבחול?, לא רציתי להרוס להן. אז ניתקתי איתן את הקשר.
"גמאני שמחה שיש לי אותך. אבל כדי שנמשיך להיות אחת בשביל השנייה, כדאי שנלך למסדר, שלא יהרגו אותנו" אמרה לי בחיוך, והנהנתי.

"משוחררים" צעק המפקד.
"ישלנו, שתי חיילות חדשות שעברו לבסיס. אני מצפה להתנהגות טוב, ומכבדת זה ברור?" צעק.
"כן, המפקד" צעקנו. ואז ראיתי אותן..
את אן ואנאל בסון.

סטופ!
אן בסון בת 18. שיער שחור, חלק עד אחרי הכתפיים. עיניים חומות, גבוהה ורזה.
אנאל בסון, בת 18. שיער שחור חלק, עד אמצע הגב. עיניים ירוקות.
המשך!

הן היו ה-חברות שלי, התגעגעתי אליהן כל כך… המפקד הלך, ולא עברה שנייה, עד ששמעתי צעקה.
"אה (צעקה) ליאן!" שמעתי את צעקתן, של אנאל ואן.
"יפות שלי" צעקתי, ורצתי אליהן.
"רגע, עצרו!" אמרה אן, והן התנתקו ממני.
"שמענו, על כל מה שקרה. אבל על הכל. לירן,סער ומוראל" אמרה לי. והשפלתי את מבטי.
"איך?" שאלתי, עדיין עם הראש למטה.
"ליאור, ודניאל. דיברנו איתם. הדאגת אותנו. ידענו שחייבת להיות סיבה, שהתרחקת" אמרה אנאל.
"אני מצטערת. לא רציתי לגרום כלן, לשקוע איתי בדיכאון שלי.." אמרתי להן.
"היי! אנחנו חברות שלך. אנחנו היינו עוזרות לך" אמרה אנאל.
"אני יודעת ואני מצטערת" אמרתי, מרגישה דמעה זולגת לי מהעין.
"בואי הנה" אמרה אן, ופתחה את ידיה לחיבוק. ואני נכנסתי אליו מתפרקת בתוכו.
ואנאל מצטרפת, ומחבקת אותי.
"התגעגעתי אליכן" אמרתי להן.
"גם אנחנו" אמרו.
"הכל בסדר?" שמעתי את קולה של לירון.
"כן, כן" אמרתי מתנתקת מהחיבוק, ומנגבת את דמעותיי.
"את לא עושה לנו היכרות?" שאלה אן
"כן,ברור סליחה. לירון, תכירי את אן ואנאל" אמרתי בחיוך, מצביעה על כל אחת מהן.
"היי" אמרה לירון בחיוך.
"היי" ענו לה.
"אתן כל כך, הולכות להסתדר" אמרתי להן בחיוך, וצחקנו.
"טוב, ישלי הרבה מה לעדכן אתכן אז יאללה בואו לאכול" אמרתי לבנות.
והלכנו ארבעתנו.

נ.מ מוראל
"בוקר" אמרתי, כשירדתי למטה וראיתי את דניאל וליאור אוכלים.
"בוקר? אחי חזרנו מהבצפר לפני שעה והוא נגמר בשלוש, עכשיו ארבע בויה" אמר ליאור.
"יאללה יאללה, מה אתה בא לי על קטנות." אמרתי והמשכתי.
"איפה ליאן ?" שאלתי.
"בואנה מוראל, אתה מפגר. היא בצבא היא תחזור רק עוד שבועיים" אמרה דניאל.
"שו צבא? מתי היא הספיקה להתגייס?" שאלתי, לא מבין כלום.
"לפני חודשיים חייםשלי" אמרה דניאל.
"ל-מה?" שאלתי, מתיישב לידם לוקח מליאור תצלחת שהוא חימם לעצמו.
"תודה כפרה" אמרתי לו מתחיל לאכול.
"שמן" מלמלץ
"נו ל-מה?" שאלתי אותם. אחרי שליאור הספיק לחמם לעצמו צלחת חדשה.
"גבעתי. כמו שהיא תמיד רצתה" אמרה דניאל.
"וואלה.." אמרתי לעצמי.
והנה עוד משהו שפספסתי.