פנימיה חדשה אהבה חדשה-פרק 18

אני מתעוררת עטופה בחיבוק חם ושמיכה, כשאני זזה אני שומעת שגם יונתן התעורר. אני מחייכת, זה הבוקר הראשון מזה זמן רב שאני קמה מחוייכת "נו…איך היה?" אני שואלת בביישנות, הוא מחייך ומלטף את שערי "מושלם" הוא נותן לי נשיקה על המצח ולוחש "כמוך…" אני מסמיקה ומנשקת אותו על הפה וכמו ט'יניגרים אנחנו פשוט מתמזמזים מתחת לסדינים.
"אז…הבית לעצמנו היום. מה אתה רוצה לעשות?" אני שואלת כשאנחנו גומרים, הוא מבולבל "לא אמרת שאמא שלך פה?" "נו כמו שאמרתי הבית לעצמנו היום" הוא צוחק צחוק קצר וציני, צחוק שמבהיר לי שהוא לא חושב שזה מצחיק-הוא צודק. כשאני קמה ללבוש חולצה הוא מושך אותי בחזרה למיטה "לא אמרתי שהתוכניות שלי כוללות אותך מחוץ למיטה" הוא אומר בחיוך זדוני אני צוחקת ואנחנו שוב מתנשקים. אבל אז אני חומקת ממנו והולכת ללבוש חולצה, הוא נאנח בתסכול, זה מצחיק אותי. אני מתקלחת ולובשת טי שירט שגדולה עלי בשלוש מידות כשאני יוצאת העיניים של יונתן כמעט קופצות מחוריהן "כל כך סקסית…" הוא לוחש לי תוך כדי שהוא משחק בשערי הרטוב, אנחנו שוב מתנשקים בלהט, נראה שאתמול בלילה נסך ביטחון בשנינו.
כשיונתן נכנס להתקלח אני הולכת להכין לנו ארוחת בוקר, כשאני עוברת בסלון בדרכי למטבח אמא בוהה בי. לרגע אני מצפה או מקווה שהיא תשאל אותי מי זה יונתן, בכל זאת בחור זר הגיע באמצע הלילה והעביר את הלילה בחדר של הבת שלך בת ה17, אולי תתעניני טיפה? אני רוצה לצעוק עליה שתתעורר כבר! שהיא לא היחידה שאיבדה את ירון…אבל אני רק שותקת. כשאני לא הולכת ונשארת בסלון לבהות בה היא קמה וגוררת רגלים לחדרה, קשה לה להישאר איתי ליותר מחמש דקות בחדר.
כשיונתן מגיע השולחן כבר ערוך והפנקיקים על המחבת, הוא מחבק אותי מאחורה ומנשק בעורף, כמו בסרטים, תמיד רציתי שיעשו לי את זה יש בזה כל כך הרבה פשטות…
אז למה שזה קורה לי אני קופאת? ואז צורחת ובורחת?
"אלכס?" יונתן שואל בבלבול, הוא לחוץ וגם אני, אני מתחילה לבכות ומבקשת סליחה "יונתן סליחה… פשוט… פשוט… זה הזכיר לי את אבי ואת הבחור מהבר" הוא מחוויר אז אני ממהרת להגיד "יונתן זה לא אתה! בבקשה…זה אני" ובשניה אני חוזרת לנקודת ההתחלה, שאני שבורה ושוברת אותו איתי, כי המבט שיש לו עכשיו על הפנים מזעזע אותי. הוא לרגע לא מגיב ואז גם מבקש סליחה "סליחה אלכס, אני לא ידעתי" "גם אני" אני לוחשת ועיניי מושפלות.
איך בשניה הרסתי לנו את הבוקר המושלם שלנו, איך לפני שניה היינו קרובים ועכשיו אני מחזיקה את עצמי שלא לברוח… הכל בגללו.
דמעות של כעס עולות לי ומוחקות את הדמעות של הכאב "זה בגללו, בגללו, בגללו. אבי אשם בכל" אני אומרת בקול שבור "אני מצטערת יונתן, חשבתי שעבר אבל…אני מצטערת" הוא מתקדם חצי צעד בהיסוס ומוחה את דמעותיי בידו "אלכס זה לא אשמתך!" הוא חוזר ואומר את זה עד שאני מהנהנת.
"אני מצטערת בכל זאת…" אני לוחשת ואז אומרת בחיוך מאולץ "בוא נאכל ארוחת בוקר".

"זה דפוק" אני אומרת, הוא עוטף אותי בשמיכה ואנחנו רואים איזו קומדיה רומנטית דפוקה. "תמיד הדמות הראשית יפה ומוצלחת, קורה משהו רע רואים איך היא מתמודדת עם זה ותוך כדי היא מוצאת את הבחור המושלם, הם מתחתנים-הסוף" אני נוחרת בשקט "אם זה רק היה ככה בחיים הא?"
הוא חושב על זה לרגע ואז אומר בחיוך "הדמות הראשית יפה" תוך כדי חיוך רב משמעות הוא מצביע עליי באצבע אחת כשאני מחייכת הוא ממשיך "משבר יש" אין ספק שיש "את הבחור המושלם מצאת?" הוא שואל בחיוך מלא ביטחון עצמי "עדיין מחפשת" אני מתגרה בו "מכיר מישהו?" "מממ..את צודקת זה סרט דפוק" אז אנחנו לא מסתכלים עליו ופשוט מתנשקים.
חוץ מהמשבר הבוקר במטבח הרבה זמן לא הרגשתי כל כך בטוחה בבית, יונתן גורם לי להרגיש בטוחה…