צור איתן (חבלי הזוהר המשך )

פרק 2-
שיראז ישבה בחדרה לבד. היא התקשרה לאמור רק לפני רגע וסיפרה לו על הכול. היא כמובן ביקשה ממנו להסדיר את העניין עם צור והוא נענה בחיוב כמעט מיד. אבל לא זה מה שעזר לה להיות רגועה. להפך. היא רק יושבת כאן על מיטתה המסודרת למשעי בלי לעשות דבר חוץ מלחשוב. אולי זה הבכי של חן שלא מפסיק לזרום מהחדר השני, או בגלל הפתק המכאיב. ובכל זאת, היא לא מסוגלת להתפנות לשום דבר אחר. ובדיוק ברגע הייאוש, כשהיא מנסה להתרכז בכל הכוח בספר שכבר קראה עשרות פעמים, הריבוע שבידה מהבהב בצליל מקוטע. היא לוחצת על העיגול האדום. מספרים לא מוכרים מופיעים שם, לכן היא העדיפה לא לפתוח את אפשרות הווידאו.
"כן?"
"היי, שיראז?" הקול שנבע מידה היה מתוח. ובכל זאת, שיראז ישר זיהתה אותו.
"צור?"
"כן, זה אני…" שתיקה מביכה נוצרה לכמה רגעים.
"אני…" פתח צור בגמגום "התקשרתי כדי להתנצל. כנראה הייתה איזושהי אי הבנה לגבי חן…." היא ידעה שהיא אמורה לצעוק עליו עכשיו בכל הכוח ולומר לו דברים כמו" איך אתה יכול לעשות לה את זה ככה? או משהו כמו "זאת אחותי!" אבל היא פשוט השתתקה. המילים ששיננה עד עכשיו החליטו לברוח לה מהפה. משהו בקולו ובצחוקו המתוח גרם לה להמשיך להקשיב:
"תראי, אני באמת לא התכוונתי שהיא תיקח את זה כזה קשה. אמור סיפר לי גם עלייך. אני באמת לא חשבתי שכך זה יסתיים. אני מצטער, אבל דיברתי אתה הסברתי לה שהיא לא הטיפוס שלי, חשבתי שהיא תבין. וכתבתי לה פתק. לא רציתי שהיא …שהיא תישבר ככה…היא באמת מדהימה, אני בטוח שאחרים הרבה יותר טובים בשבילה מאשר אני." הוא עצר לרגע. " ולגבייך…" היא עצרה את נשימתה.
"אני ממש מצטער. אני יודע שזאת אחותך, ובטח את קשורה אליה מאוד, אבל תאמיני לי שלא התכוונתי. בהתחלה ניסיתי לתת לה הזדמנות, היא הייתה ממש נלהבת אז יצאנו וחתכתי מיד כשראיתי שזה לא מתאים את מבינה? אל תיקחי את זה באופן כזה, ממש לא התכוונתי, במיוחד לא אלייך. " הוא דיבר מהר, אבל קולו היה רך ואמתי. שיראז עדיין יכלה לשמוע את קול בכייה ההיסטרי של אחותה מהחדר, בכי שהתגבר רק יותר ויותר.
"אני יכולה לדבר אתך בארבע עיניים?" היא שאלה לפתע.
"אני…זאת אומרת….כן" אמר צור בבלבול.
"אה.. בשבע אצלי זה בסדר?" שאל כמעט מיד.

"אוקיי." היא אמרה בקול רציני. היא ציפתה שקולה יהיה נוקשה ותקיף ושצור לא ייצא מהשיחה הזאת כל כך בקלות, אבל איכשהו השיחה התנהלה בדיוק הפוך מציפיותיה.
"אז…" המבוכה בקולו נשמעה בבירור ואז הוא צחק לכמה רגעים והיא כמעט והתאפקה לא לצחוק אתו.
"אז נתראה…" קולו המשיך, הוא היה מתוח אבל עדיין מצאה אותו שלו ובטוח.
"נתראה…" היא השיבה ולפתע הבינה למה קולה נישמע מובך כל כך- פניה מחייכות.
היא ניתקה, קמה על רגליה והתנערה. היא התחילה לחשוב בדיוק איך תתנהל השיחה. ואחרי זמן רב כבר היה בידיה נאום מרשים שמסתיים בטריקת דלת שמבטיחה " לעולם לא תעז להתעסק עם אחותי או איתי שוב" אבל ברגע שנקשה על ביתו ב: 7:00 בדיוק, הכול התמוגג כאילו מעולם לא היה. הוא הופיע בפתח לבוש בז'קט שחור שמסתיר בחלקו חולצת טריקו שחורה רופפת, מתחתיה מכנסיי ג'ינס קהים שיושבים בצורה מושלמת על רגליו הדקות. מעולם לא ראתה אותו כך. היא לא ידעה איך להגדיר את זה, אבל משהו אחד לגמרי היה נכון: היא בהחלט לא הסתכלה עליו באותה צורה באותה רגע.
היא עמדה בפתח בדממה, כאילו שכחה איך לזוז.
"את רוצה להיכנס?" הוא חייך והזמין אותה לתוך ביתו.
הם עלו לחדרו והיא הספיקה לראות את הסלון לשנייה קלושה- שאריות של אוכל היו פזורות על הרצפה, מסך אלקטרוני שקוף ודק היה מוצג בסלון, השדרנית דיברה שם על משהו שלא הצליחה לשמוע. הם נכנסו לחדרו של צור. הוא היה מסודר כמעט לגמרי, חוץ מכמה חולצות שהיו פזורות על הרצפה ובקבוק מים צונן מחוסר בפקק.
"אני מצטער על הבלגן." אמר צור במבוכה וגירד מאחורי שערו. האחר כך הוביל אותה אל המרפסת הקטנה שהמשיכה את חדרו הענק. היו בה שני כיסאות בצורת כורסא ושולחן זכוכית עגול. צור לחץ על שלט קטן ואורות עמומים נדלקו ממקומות נסתרים.
"יפה כאן." היא אמרה בחיוך. וזה היה באמת יפה-השילוב של המרפסת הקטנה , האורות והכיסאות נתן אווירה שלווה ורגועה. היא עצמה את עניה וניסתה להתרכז כשנבלעה לתוך תחושת נוחות הכורסא. כמעט ולא היה במוחה שום זכר למה שתכננה לומר. היא בכל זאת ניסתה להתחיל:
"אני…אמ…" גמגמה. צור, שראה במבוכתה מיהר לומר:
"תקשיבי, אני לא רוצה שתיקחי את זה קשה, ממש לא, היה ביננו משהו וזה נגמר. אני רק רוצה לתקן את זה. חשבתי על זה ואמרתי לעצמי שכנראה עשיתי את זה בצורה לא נכונה. הייתי צריך להסביר לה את זה פנים מול פנים." הוא נאנח והשפיל את עיניו, כאילו מחפש את המילים הראויות להמשיך. "את יודעת אם היא בסדר?" לבסוף שאל.
שיראז לא ידעה מה לענות. היא הרי יודעת שחן עדיין שבורה וכפי שהבכי שלה הראה, יעבור עוד זמן רב עד שהפצע יגליד. צור שבר את ליבה ולא הכי באשמתו, ועכשיו אין לה מושג איך לצאת מן שאלתו.
"אני…היא די שבורה." לבסוף פלטה. עיניו של צור היו נעוצות בה בעצב עמוק. לפתע נוצר בה דחף כזה לתקן את עצמה, והיא אמרה : "אבל אני בטוחה שהיא עוד תתגבר על זה…אתה לא צריך לדאוג." ואז הוסיפה." זה לא באשמתך, היא פשוט לקחה את זה יותר מידי קשה."
"אבל אני עדיין צריך ללכת ולהתנצל בפניה. אני חייב." הוא אמר בנחישות.
"לא, לא," שיראז מחתה בו מיד. " אני מכירה את חן. ההופעה שלך רק תשבור אותה יותר. עדיף שאני יסדר אתה את העניין. אני יסביר לה, היא תבין. חן תמיד מתגברת בסוף." וזה היה נכון. היו לחן הרבה ידידים לפני צור שנפרדה מהם, רבה והתווכחה, ושוב חזרה. בסוף היא תמיד חוזרת למצב הזה שבו אי אפשר כמעט להאמין שיש לה בדיעבד אקסים לשעבר. שיראז הרגישה צורך להרגיע את צור, היא אפילו ריחמה עליו באיזה שהוא אופן…שהוא נכנס לתוך הברוך הזה.
"אוקיי אז אם ככה…" צור אמר וקולו נעשה לפתע ביישני, ידיו הונחו על ברכיו באי נוחות. הוא לא בדיוק צפה שהשיחה תזרום בצורה שלווה כזאת. והיה גם משהו מוזר באווירה ששררה בינם, משהו מתוח…אבל בצורה מביכה כזאת…מרגיעה.
שיראז השפילה את עיניה ולא ידעה ממש מה לומר, הוא גרם לה להסמיק בפעם הראשונה.
ואז זה קרה. פיצוץ אדיר נשמע מעל ראשם. הם קפצו מיד מהכיסאות. צור ראשון, הביט לשמים וראה את זה- זרקורים, להבות אש שמתפרצים מנקודה זעירה על שמים אדמדמים. הוא ידע שהפיצוץ התרחש רחוק מהם יחסית, אבל הרעש היה בלתי נמנע. הוא גם הבחין במשהו חסר, המשהו המזהיר, המרתיע שכבר לא התרחש מס' פעמים. אין אזעקה. שום שיר לא התנגן לפני, אף קבוצה לא התגודדה בתרועות שמחה והתלהבות למראה האש הפורצת. האנשים יצאו מבתיהם, והציצו בשמים במבט מפוחד. שיראז בהתה בשלהבת האש הקטנה ולפתע שמעה את קולה של השדרנית מהקומה התחתונה מודיע: "אנחנו מודיעים בזאת על שלושה פיצוצים רצופים שהתרחשו ברחבי הארץ תוך שישים שניות בלבד. האמנים האלה עלו דרגה, הא בני?" צחוק פרוע נשמע כתגובה במעומעם.
"שמעת את זה?"
"את מה?"
"אני חושבת שאומרים משהו בחדשות…" היא לא הספיקה לסיים את המשפט ומסך שקוף גדול נוצר על רקע שמי השקיעה. לקח כמה שניות עד שהתבהר, ואז הופיעה שם ורדה, השדרנית המיוחדת, זאת שרק פעם בשנה מופיעה להודיע על פתיחת החגיגות. השדרנית היא גם מנהלת כל מחוז, זאת שבבעלותה ייצוג כל שבט בפני ממשלת יסאר, אבל גם האחראית להודעה על מצבי חירום, כמו אלה.
"כל תושבי המחוז נא להירגע, בני שבט " " אתם מתבקשים אנא, הישארו רגועים." היא אומרת בקולה המחוספס והעבה. היא יושבת, כמו כל השדרניות מאחורי שולחן שקוף מלווה ברקע מאחוריה של אין ספור מסכים רצים. אבל היא נראית דווקא מאוד נינוחה בחליפתה הוורודה והמהודקת. פרצופה הלבן ושערה הצבוע בצבע זית בהיר רק תורמים לתווי פניה החתומים מראה רציני ונוקשה יותר. שיראז מעולם לא אהבה את האישה הזאת. אבל ורדה ממשיכה מיד, רק שפתיה נעות בקצב אחיד ומדויק להפליא כשהיא אומרת למסך: "אנו בעזרת הצבא ננסה לפענח את המתרחש ברגע המהיר ביותר. אין ממה לחשוש. אני חוזרת, אין מה לחשוש. השידור הבא יעלה עוד היום. ממש בשעות הבאות לעדכון המצב, בינתיים ערב טוב, ולילה טוב." המסך נעלם כלא היה. שיראז נותרת המומה ובוהה בשמים.
"אתה חושב שזה רציני?" היא פנתה אל צור בקול חסר נשימה. אבל אז היא מבחינה שהמרפסת ריקה לחלוטין. היא יצאה אל חדרו ועיניה התרוצצו בחיפוש. ואז היא הבחינה בארון הבגדים בצד החדר-הוא פתוח וסביבו פזורות חולצות ונעליים לכל עבר. ברגע הבא היא כבר רצה למטה בקריאות:
"צור!"
"אני כאן!" קולו צעק מהקומה התחתונה. היא ראתה אותו ממש באמצע הסלון, מכפתר את חולצת מדיו. לידו, שעון על הספה היה רובה עצום ממדים.
"מה קורה?" קולה רעד והיא התאפקה שלא לבכות. הכול קרה מהר כל כך.
"המתיחות גוברת כנראה. לא משהו מיוחד, אבל חייבים לבדוק." קולו הרגוע לא שכנע אותה.
"ניראה לך שתיכנסו שוב?" היא זוכרת את הפעם הקודמת. זה היה כשהייתה בת שבע בסך הכול. האמנים הצליחו לפוצץ את פצצות הנטרול שלהם על ידי פיתוח פצצה חדשנית. הצבא, שלא הסתפק במיגון הכיפה חדר אל אדמת אמן ועם קרב קטן של יחידת"000" נטרל לגמרי את הנשק.
"אני לא יודע. מקווה שלא. אבל אם צריך אין ברירה." הוא השיב לה במהירות בעודו מתרוצץ הלוך ושוב מן המטבח לסלון ומכניס לתיקו דברים מזדמנים מהארונות. שיראז לא הספיקה לעמוד בקצב המהיר שלו ועוד לפני שהיא חשבה על מה לומר או לעשות הוא כבר היה בדרך החוצה.
"זהו, אני חייב לצאת." הוא אמר וסגר את התיק העמוס, העמיס אותו על גבו. הנשק כבר היה בידו, תלוי על כתפו כאילו שקל נוצה. הוא עשה צעדים אל עבר הדלת.
"צור?" היא אמרה בשנייה האחרונה, ממש לפני שבא לפתוח את הדלת.
"תיזהרו." קולה יצא מעוות וצורם, כאילו בלעה כדור ענק. וצור הסתובב אליה ואמר:

"נשתדל…" הוא קרץ בעיניו, לרגע עיניו הביעו הרהור קצרצר.
"אה ו…תודה על השיחה…אני באמת מעריך את זה. יהיה טוב, אה?" הוא הוסיף וחייך חיוך כובש. ולפתע עם מדיו המרושלים שנתלו על זרועותיו השריריות ותיקו הענק ונשקו שתלויים כאילו לא שקלו כלל, הוא נראה לה מרשים כל כך, ולרגע קל זיק של הערצה ניצת בה. זיק של הערצה לחייל שיכול להיות שממש בקרוב יהיה בקרב.
היא לא בדיוק ידעה מה לומר באותו רגע, היא רק התבוננה בו וחשבה על כך שאולי לא תראה אותו עוד תקופה ארוכה.
"בארץ הזאת תמיד טוב." היא שמעה את עצמה כאילו מרחוק אומרת אחרי זמן ארוך מידי. אבל היא אמרה זאת בגיחוך. והוא צחק.
"זה נכון." הסכים אתה "להתראות." הוסיף בקלילות, אבל דמותו כבר נעלמה מאחורי הדלת.
שיראז הלכה בקצה המדרכה ברחוב שקט וחייכה לעצמה ללא כל סיבה. אחר כך נזכרה בחן ורות ששוהות לבד בבית והגבירה את קצב הליכתה. 'בטח הן נבהלו לראות את ורדה על המסך בשמים' התחילה לחשוב בדאגה, ולרגע הצטערה של נשארה איתן. היא חייבת להרגיע אותן חשבה לעצמה והגבירה עוד יותר את קצב הלכתה לריצה קלה. היא אפילו לא שמה לב, אבל החיוך הסתמי הזה עדיין לא מש מפיה מאז שיצאה מביתו של צור.
***
למחרת שיראז קמה מוקדם. היה בה מרץ כזה שאותו לא ידעה להסביר אפילו לעצמה. במהירות, התלבשה בשמלת העבודה הרגילה וירדה אל המטבח. היא תכננה לבשל היום משהו חדש וכן להפתיע את החיילים באיזשהו קינוח מתוק. 'הפלוגה בטח תהיה עסוקה' חשבה ונזכרה במאורעות האתמול. היא עדיין לא ידעה מה המצב בדיוק אבל הניחה שארוחת צהריים מושקעת וודאי תשמח את החיילים. שעטה במדרגות וקראה בקול:
"היי, בוקר טו—"קראה בקול אך קולה גווע מיד כשהבחינה באחיה בן רץ במורד המדרגות אחריה.
"לאן זה?" שאלה למרות שהמדים שלבש בן העידו בדיוק לאן פניו מיועדות. זה היה מוזר. בן היה בדיוק בתקופת שחרורו מהצבא. הוא בדיוק נרשם לבית ספר לאומניות. למה שיקראו לו מהצבא? שיראז החלה להילחץ.
"קראו לי מהיחידה." אמר במהירות וסידר את חגורתו ונשקו. בן היה ביחידת הלוחמים "223" . זו הייתה יחידה קטנה ומאוד מובחרת ששמרה בגבול. רוב הזמן לא היו אירועים מיוחדים באזור הגבול עם אמן ובן תמיד התלונן על כך. הוא אפילו טען לפעמים שהוא מוצא את עצמו מובטל לחלוטין ותמיד כעס על כך ששנותיו בצבא מבוזבזות. כך, מצא את עצמו שר ומנגן בגיטרה לחבריו לפלוגה מס' פעמים בזמן ההפוגות הרבות והכמעט בלתי נגמרות שהיו להם במשך היום. פתאום שיראז הבינה עד כמה זה רציני- אם קוראים לבן, משמע שהיחידה הכי מובטלת כפי שנהג לכנותה עסוקה עכשיו ופעולותיה הכרחיות לצבא. 'המצב כנראה התחמם מאוד הלילה' חשבה בדאגה. היא מיד חשבה על צור. מעניין היכן הוא עכשיו…'אהיה חייבת למהר עם הבישולים. אני חייבת לדעת מה שלומו…" החליטה בליבה ופנתה אל אחיה:
"שמור על עצמך, בסדר?" לחשה לו בעודה מוחצת את גופו הצנום תחת ידיה. בן מעולם לא היה שרירי או מוצק כמרבית חבריו. ושיראז תמיד טענה שהוא מתאים להיות מלחין וזמר גדול. הם היו שרים הרבה ביחד. בן לימד את שיראז לנגן בגיטרה והפך אותה ללא פחות טובה ממנו. הוא כמובן, כפי שכולם כבר ידעו היה ממש מקצועי בניגון על גיטרה והיא הייתה אהבת חייו. לבן לא הייתה חברה. עדיין. הוא פשוט לא מצא עדיין את ה "אחת". הוא כתב על כך הרבה שירים, על ה "אחת" שרצה שתגיע. ומיד בתום ימי "שירותו" פנה להירשם אל בית הספר לאומניות.
בן צחק כאילו שיראז סיפרה לו עכשיו בדיחה טובה.
"הם צריכים להיזהר ממני." אמר ושיראז ידעה שהתכוון אל בני אמן. מעולם לא פחד מהם ולמעשה, לעולם לאזכרה שמישהו פחד מבני אמן. הם פשוט לא היוו שום איום ממשי על בני עמה. ייסאר הייתה חזקה מידי. והפצצות והניסיונות של בני אמן להביסה (ללא הצלחה) כבר הפכו דבר שבשגרה.
שיראז נתנה מבט מלא משמעות לבן.
"אויש נו אל תדאגי לי." אמר לנוכח מבטה וקירב אותה אליו בחיבוק נוסף. שיראז לא ידעה ממש למה אבל היא לא הרפתה ממנו כל כך מהר. הרגשה מוזרה עברה בה. הרגשה של פעם אחרונה… כזאת שאחריה מגיע שגעגוע שלא נגמר לעולם…
"אל תדאגי." נעיר אותה קולו של בן. הוא החזיק את ידיה והסתכל עמוק אל עיניה ואז אמר: "רק תדאגי לגיטרה. ואל תפחדי לעולם שיראז. מאף אחד. רק מהבורא כמובן" צחק. הם היו "מאמינים" . כל משפחות השבט שלהם היו כאלה. כיותר אדוקים מהשאר היו להם כמה אמונות ומנהגים שונים. והאמונה ששום דבר לא קורה סתם, הייתה אחת מהם. לכן גם הפחד לא היה חלק מחייהם כלל. בעוד שאצל השבטים האחרים הפחד לא היה מכיוון שלא היה פשוט ממה לפחד. בני אמן מעולם לא הצליחו לעשות שום דבר מעבר ל לזרוק כמה פצצות אש לשמים. שגם אז, הפצצות היוו מופעי זיקוקים לבני ייסאר – כלומר הנאה! אבל משום מה שיראז חששה עכשיו. מאורעות היום האתמול התחילו להגניב לליבה חששות שאולי הם לא מספיק מוגנים כפי שחשבו.
"אל תפחדי." חזר שוב כשראה את הבעת פניה. הוא ידע לקרוא את מחשבותיה היטב.
"ואל תפסיקי לשיר." נישק את קדקודה ופנה לעבר שאר המשפחה. שיראז צפתה בו מחבק את אמה ואביה. הם היו רגועים לגמרי. כאילו בנם הודיע להם זה עתה שיצא לחופשה. היא ידע הגם שאין להם ממש סיבה לפחד אבל תחושת החשש עדיין הייתה בה ולמעשה רק הלכה ומילאה אותה. בן חיבק עכשיו את שקד. הם צחקו ותפחו זה לזה על השכם. הם היו ה "חברים הכי טובים" למרות ששקד היה גדול מבן בחמש שנים. הוא היה קצין מובחר בצבא בחיל הים. לשקד כבר הייתה בת זוג כמה שנים ושיראז הרגישה שהם ממשיכים את הזוגיות הזאת קצת יותר מידי זמן. גם בן, למרות שהוא עדיין לא הצליח לבנות לו זוגיות אמר לשקד תמיד "במומך הייתי מתחתן כבר מזמן. למה את מחכה? החיים קצרים אחי" אבל בינתיים שקד נשאר באותו מצב עם מורן. היא הייתה נחמדה וביקרה אצלם פעמים רבות. אבל שיראז מעולם לא חיבבה אותה במיוחד. עכשיו בן פנה אל חן זאת נתנה לו חיבוק קצר וישרה את מדיו. אחרונה הייתה רות. היא קפצה בעליו והוא החל לדגדגה. היא צחקה בהיסטריה ואחר כך חיבקה חזקה את צווארו. בן ליטף את גבה ונשק לשערותיה. "אני יתגעגע אלייך זנב סוס." צחק. "זנב סוס" היה הכינוי שהדביק בן לרות על שם הקוקו הארוך שהיה לה. בן מאז ומעולם אהב אותה מאוד ובכלל היה טוב עם ילדים. שיראז לפעמים הייתה רואה את הקנאה שעל פניו של שקד כשראה את אחיו מסתדר יותר ממנו עם ילדים בעוד שהוא, היה מזמן צריך לגדל כבר ילד או שניים. אולי שקד פחד להתחתן. אבל שיראז לא הייתה בטוחה בכך.
בן נפרד מהם בקצרה ובמהירות. הוא העמיס על גב ואת תרמיל הצבא הענקי שלו והבטיח ש"עוד לא תספיקו להסתכל ימינה שמאלה ואני כאן." שיראז גיחכה לעצמה כשראתה את רות מסתכלת ימינה ושמאלה. הדלת נטרקה ושיראז עלתה לחדרה היה נדמה לה ששמעה את קולה המעומעם של רות אומר : "הוא לא כאן." והמילים האלו משום מה מילאו אותה בחששות חדשים.
***
מעולם שיראז לא חלמה שהימים הבאים יראו כך. הם היו נטולי צבע או חיות, כאילו נשאבו ונשארו אפורים ומרירים. התקריות שהביאו לידי כך, הפכו לחלק מהנוף במהירות כזאת, עד שניראה כאילו היו שם מאז ומתמיד. שיראז לא הספיקה אפילו לחוות עצב או שמחה, אפילו בכי. והיה הרבה על מה לבכות. אפילו זקני ייסאר העתיקי יומין לא יכלו לעמוד אדישים לשינוי המהיר שהתחולל בארצם. המלחמה הפעם בחלט הייתה שונה. משהו לא טוב עמד באוויר, מכביד וחונק כמו מעטפת סוגרת. שיראז ישבה על אדן החלון בחדרה וחשבה לעצמה בלי משים. היא העבירה בראשה שוב ושוב את אותם דמיונות חוזרים ונשנים של הצד המלחמתי, זה שנלחם ברגעים אלו ממש בחזית. לא פעם חשבה על עצם העובדה שהיא יושבת במקום הנינוח שלה, על הכריות העבות הנוחות והריפוד המלא של הכורסא, בו בזמן שבצד השני מתחולל קרב ממשי. כמובן שהמקום שלה גם דואג וחסר כל מודעות למה שקורה באמת וזה באמת מפחיד, אבל בשבילה עדיף לחוות את החשש מרחוק ולא להיות המושא לפחד. ידיה שלובות על ברכיה כבר שעתיים שלמות בלי תזוזה או ניע. אין כמעט דקה שעברה בה והיא לא חשבה על בן אדם אחד- אחיה, בן. הוא הוזעק קצת אחרי צור. מממש כמעט שהגיעה לביתה הוא כבר היה בהתכוננות. למזלה הוא עוד הספיק לנגן אתה על הגיטרה- תחביב של שניהם מאז שהייתה קטנה. אמנם היא עדיין לא ממש טובה בניגון על הכלי הזה אבל היא בשלבי התקדמות. בן אתמול העביר לידה את בעלות הגיטרה הישנה שלו. היא זוכרת איך הביט בה בעיניו הכחולות החכמות ואמר: "אני רוצה שתיקחי את הגיטרה שלי, תלמדי לנגן משהו, יש לך קול מדהים" כמובן שהיא התנגדה בהתחלה. הרי ידעה כמה הגיטרה הזאת חשובה לבן והעברה אתו כמעט מסע חיים שלם עוד מילדותו וישירות לצבא אבל בן התעקש והיא נענתה לבסוף לבקשתו. היא לא באמת נגעה בגיטרה מאז. הרי איך תוכל לשיר שאחיה קופח תחת השמש והיא אילו לא מודעת מה קורה אתו?! ועכשיו כל מה שנותר לה זה רק לדמיין אותו. היא חקקה בראשה את יציאתו מן הבית במדי חום צהוב מגוהצים. כנראה שעכשיו לא נשארו סימטריים כל כך על גופו העדין. ולמעשה, היא דמיינה כל חלק בו – מזיעתו הקרה מרטיבה את חולצתו שמסריחה מבוץ הקרב ועד ידיו המיובלות מאחיזה ממושכת בנשקו הכבד. גם צור היה עוד סיבה לדאגתה ואת האמת, שהיא חשבה עליו לא פחות משחשבה ודאגה לבן. היא לא ידעה להסביר בידוק למה אבל החשש שלא תראה אותו יותר הפחיד אותה ממש כמו חששה לבן. למשעה, היא מצאה עצמה עוסקת בדאגה אליהם כל יום וכמעט בלי יכולת לתפקד. הצבא כבר שלח לה מכתב שחרור זמני מההתנדבות. כנראה שאין צורך בה בזמן המלחמה אוכל חם לא חשוב בזמן כזה. הואי כל כך רצתה לעשות משהו למענם אבל הייתה כבולה. אז היא מצאה את עצמה יושבת בביתה ומעבירה את הזמן ב…בכלום. אמור למזלה, לא התגייס עדיין רשמית הו הי רק טירון וטירונים לא הלכו למלמה כי לא היו כשירים מספיק אז הוא העביר הרבה מזמנה. הרגיע אותה בישל איה ביחד וכמעט היה היחיד שהעביר לה את הזמן. הרהב פעמים היה מציע לה לצאת ולטייל קצת, ללכת לתוכניות- לאודטוריום הגדול של בני עמה שם מתקיימות כל התוכניות בטלוויזיה בלייב. אבל היא סירבה. היא פשוט לא יכלה לעשות זאת בעוד שהחיילים שם בחוץ נלחמים בעוז. למרות שכולם ידעו שהם יחזרו בשלום זאת לא הייתה מלחמה של נפש או עקובה מדם אבל בכל זאת, הייתה לה תחושה מוזרה כזאת שהפעם זה רציני. אף אחד לא יודע ממש מדוע בחרו בני אמן להתגרות בהם בצורה כזאת. וזה מה שגם הכי מרתיע. זאת מכיוון שהם מעולם לא היו רגילים לחוות מצב של אי מודעות כזאת. תמיד כשיש פצצות רואים, כשהיה גילוי חדשני על פצצות חדשות היה קרב וידעו כל פרט. זה מה שגם הייתה הסיבה שהיעדר הצופרים עורר מהומה רבה כל כך. אי המודעות מכרסם אט אט בבני עמה ושיראז מרגישה שזה עוד יכול להתפוצץ למהומה שטרם הייתה כמוה.
בדיוק אז אזעקה נוספת נשמעה בשמים. לשיראז זה לא הזיז כלל. בינתיים כבר הספיקו לאתר את בעיית צופרי השירים אבל לאף אחד לא באמת היה אכפת מכך. החיילים היו כל מה שעמד שראש מעיני ייסאר. גם בשעת הפיצוצים וההתנגחויות פצצות בשמים לא הייתה קבוצה או אפילו אדם בודד שנשא מבטו בהתלהבות, היצירה העצמית של מופעי זיקוקים נמחקה מזמן מהד הרחוב שנשאר משמים. אנשים כנראה מעדיפים להסתגר בביתם, להדביק עיניהם למסך השקוף, למצוא בו אולי נחמה בשאיבת פיסות מידע ואפילו הקלושים ביותר. כי ככה זה בייסאר, אנשים מפחדים מאי המודעות יותר מאשר הדברים שקורים במודע. שיראז עצמה העדיפה להעביר את זמנה בקריאת ספרי היסטוריה משעממים או בבקרי בישול עם אמור שלא התגייס לקרב מפאת היותו חייל טירון (למרבה מזלה).
באחד הערבים, בסוף יום לא שגרתי קרה משהו חריג. 80 פצצות בחמש שעות! העם כולו נכנס לאקסטזה שאמנם נרגעה די מהר אבל אז, בשעה שבע בדיוק ורדה הופיעה על המסך. שיראז מיד קלטה בדמותה משהו שלא היה כשורה. ורדה לבשה חליפה שחורה מה שנוגד לחלוטין את מלתחת בגדיה המגוונים והמצועצעים להפליא. שיראז נדרכה. קולה של ורדה היה מונוטוני וכבד, רחוק שנות אור מקולה הקליל המפזם, עיניה הביטו במסך כשאמרה:
"תושבי מחוז " " היקרים, אנשי שבט האפרו, אל נא תחששו. ברצוני להודיע לכולכם על המצב העכשווי ששורר במחוזותינו: הצבא מתארגן ליציאה לקרב חוזר בכל רגע אפשרי. ובעת הצורך, ואני מדגישה רק בעת הצורך וזאת מכיוון שכרגע אין צורך, יכנס הצבא לתוך מחוזות אמן. לעדכונים נוספים תוכלו לצפות בעדכונים השוטפים למעלה" אצבעה עולה בתנועה חדה דלפי מעלה ונשמטת בחזרה. "בינתיים ערב שקט ולילה טוב לכולכם." המסך נעלם כאילו לא היה ובמקומו מופעיות משבצות קטנות של מסך, על כל אחת מהן מרצדות אותיות שונות בנוסח כגון: "לעדכוני פעילות הצבא" "לפעילות האזורית המאורגנת" "עזרה להתקפי חרדה קלים" "חיילים באהבה" שזהו הארגון שדואג להפיק בשביל משפחות החיילים את הדרכים ליצירת הקשרים מרביים עם אהובם ועוד. שיראז לחצה מיד על : "עדכוני פעילות הצבא" שוב שני מסכים קטנים נפערים, הפעם בפינה הימנית של המסך הרחב. "עדכון מצב הפעילות" "הערכה וישיבות" "נאומי הקצינים" כשהיא רואה שכנראה אף אחד מאותם קטעי וידאו ערוכים לא כל כך יעזור לי, זאת מכיוון שכן איך שהכירה את ממשלת עמה, הן לא יתנו מידע שפורץ את גבולותיו המצומצמים של תמצית הרוב. זה יותר מידי מסוכן בשבילם. עכשיו כשהטכנולוגיה שלהם כל כך משופרת עד לחשש לפריצתן של תוכנות אבטחה על ידי ממשלת אמן ובזאת יביא מידע מודיעיני אסור. לא לוקחים סיכונים. שיראז החליטה ללחוץ על "נאומי קצינים" כמה ריבועים הופיעו לה בהבזק מידיי. היא לחצה על "יחידה 000 תומר ברק" תומר שהכירה בימים השקטים של ההתנדבות שלה לא הזכיר אפילו את תומר שעומד בגוף נוקשה מול המסך, מדבר אל מכשיר קטן ועגול המוצמד לזווית פיו. הוא לבוש מדים שחורים הדוקים ומלאי כיסים. שרירי כתפיו הרחבות עטופות במקשת ברזל מבריקה שחורה. קו הלסת שלו מתהדק, עיניו מרצדות אל נקודה מעבר למסך, כך כמה שניות ואז כאילו ניתן לו האישור הבלתי נשמע להתחיל :
"תושבי ייסאר מחוז " ". איני יכול להבטיח לכם שום דבר לגבי פעילות המלחמה או זמנה או משך זמנה. אבל דבר אחד שיהיה ברור." עיניו מצטמצמות וקולו הרציני הופך לקשוח ממש "אנחנו לא נירגע עד שנשמיד כל פיסת, כל חלק בתכנית המזימה של אמן , כל אדם שיתנגד לא נהסס. המוות תהיה פעולה מידית ומתבקשת. אנו נמצא את מגרי הטילים נגבר עליהם נשמיד אותם ואת תפוצותיהם ונדאג שלא יקרה כזה דבר שוב. "
"כן, ברור את זה שמענו כבר קודם" הפטיר אדם, אביה של שיראז מאחוריה. שיראז אפילו כלל לא הבחינה שכל משפחתה צופה יחד אתה בנאומו של תומר.
"וברגע שיידרש, אנחנו ניכנס אל מחוזות אמן. בכל מחיר. אין כאן הנחות. תודה." תומר מהנהן כאות סיום אל עבר החלל הריק שלפניו והמסך נעלם כלא היה. שיראז נשארה לראות את פניו של תומר, זווית פיו שקפוצה בנוקשות, לסתו הבולטת עובדה לכך שהיה לחוץ ועצבני. משהו בדבריו לא מבשר רעות. הצבא בהיכון קדחתני. כנראה שהפעם זה לא יהיה כמו פעמים הקודמות. הפעם זה שונה. שיראז תפסה את עצמה באמצע המחשבות ואמרה לעצמה להירגע. אולי זה סתם עוד יציאה לקרב, בדיוק כמו בשנה שעברה. אבל הפעם זה שונה. הפעם בן שם. וגם צור. ויש לה חשש בניגוד לפעם הקודמת. אבל למה? היא שאלה את עצמה זאת לא פעם ולא פעמיים. כנראה בגלל שהתבגרה… או אולי בגלל שאחיה כאן. כן זה עושה את ההבדל. וצור….היא לא הייתה בטוחה מה חשה כלפי השתתפותו של צור בהיערכות. הרי פעם שעברה אמר שגם נלחם. אפילו נכנס ממש. אבל אז לא הכירה אותו מספיק. ועכשיו, עכשיו היא ממש מפחדת.
***
היום השמיני לקרב. השעה 12:00 אחר הצהריים.
צור התכונן לקראת יציאה. הוא ופלוגתו, בעוד כמה דקות יתקפו את בני אמן שנמצאים על הגבול. הם עושים שם "יותר מידי רעש" כפי שכינה זאת תומר. פצצות היירוט שלהם חזקות ומפריעות לכפרים הסמוכים. על חשש פגיעה אף אחד כמובן לא דיבר כי זה פשוט לא מציאותי. ההתקפות על הגבול לא היו הדבר היחיד שעורר מהומה. גם ההתקפות הבלתי פוסקות מהאוויר על כיפת ההגנה כבר התחילו להטריד. בהתחללה, כמו שכך תמיד, עוד היו נהנים בני אמן ממופעי "זיקוקים" מלהיבים על שמי הלילה. אבל ככל שהימים עברו הפצצות המשיכו יותר ויותר וכנראה שלאף אחד אין סבלנות למופעי זיקוקים יותר. כל שכן שהם ממשיכים ביום עצמו. אז חיל האוויר נכנס לפעולה והחל לתקוף. יתרון גדול יש לייסאר על אמן- הם יכולים לתקוף אותם מבלי שיוכלו להיפגע הם. הכיפה וחבלי הזוהר עושים את מלאכתם היטב כבר שנים. טכנולוגיה עם הגנת אלוהית. למרות שאלו שלא מאמינים טענו מאז ומעולם שהנחשולים הזוהרים והעצומים שמקיפים את ארצם נוצרו כתוצאה מתופעת טבע שעוד לא פוענחה עדיין. היו כאלה שניסו לחקור אותה במשך הדורות, אך התייאשו מהר. והיו כאלה, כמו שיראז ומשפחתה ושאר המאמינים שפשוט ידעו שזוהי ההגנה האלוהית על ארצם. וזה היה תמיד נושא לוויכוח- מה יותר חזק הטכנולוגיה או ה "אלוהים" שבו האמינו. בכל מקרה, שני ההגנות לא פסקו לעולם וביצעו את תפקידם כראוי לאורך כל השנים. הם סיפקו להם חיים נוחים רגועים ושלווים. לפי הסיפורים, אבותיהם של בני ייסאר סבלו ממלחמות רבות לאורך כל שנותיהם. כולם היו להם לאויבים. למרות שאף אחד לעולם לא הבין מה הייתה הסיבה לכך. ועכשיו, ההגנות האלה הן ככפרה על כל אותן השנים.
צור עלה על אחד הרכבים הצבאיים המשוכללים- עוד דבר שפיתחו מוחותיהם של בני ייסאר בטכנולוגיה המתקדמת שברשותם. הרכבים היו חלקים וכסופים ועל ידי כוח המשיכה היו קלים כנוצה וריחפו באוויר במהירות. צור ישב עם עוד עשר חברים והביט אל מחוץ לחלון השקוף הרחב על הנעשה למטה. הוא אהב את מראה הארץ מגבוה- כל השדות והמרחבים הבניינים האנשים והמכוניות שנראו עכשיו ככלום כמו נקודות ונמלים קטנות שמסומנות על הקרקע. צור לא היה מאמין, אבל לפעמים ברגעים כמו אלה, הוא התחיל לחשוב על מי הגורם לכל הבריאה הזאת. הרי דבר כזה יפה- שמים עצים עננים ושמש לא יכלו להיברא מעצמם… הרחפת הנמיכה מעוף. הוא התבונן בגורדי השחקים הרבים שנראה כאילו כמעט ונוגעים בכנף הרחפת. הם היו צריכים לחצות כמעט את כל רוחבה של הארץ כדי להגיע לצידה השני- לגבול. צור ידע שבתוך כל המפעלים נמצאים המדענים, אנשי התכנות והמחשבים, החוקרים הקבלנים הרופאים או סתם משרתי הציבור הפשוטים. אבל מעולם לא ידע מה הוא רוצה להיות. מעולם לא ראה את עצמו בתור אף אחד מהם- רופא, איש עסקים מדען מתכנת. כלום. הוא חשב שאולי יישאר בצבא בקבע. כמו תומר. אבל בזה היו לו ספקות. צור הביט למטה- הם בדיוק עברו מעל האודיטוריום הגדול של תכניות הריאליטי והתקשורת- הכול מרוכז במקום הענקי הזה. הוא שמע ששם, זו עיר שלמה של שחיתות. משם מגיעים כל הרכילויות כל המפורסמים המסוממים כל האנשים המשועממים שעושים הכול בשביל פרסום ותהילה. הוא סלד מהמקום הזה.
הרחפת חצתה במהירות את אזור העיר ועכשיו כל מה שצור ראה תחתיו היה מדבר ושדות ענקיים פרוסים לאורך מרחבים עצומים. פה ושם בצבצו כמה מעיינות וצמחייה מעטה. וגם נקודות שונות של בסיסים צבאיים. הם נחתו במהירות ורצו לעבר בסיס ההערכות.
לאחר רבע שעה של התארגנות מהירה הקרב החל. צור שאף עמוקות והחל לרוץ אחרי חבריו לעבר עמדות הפצצות שעליהם לזרוק. הקרב התנהל שעה ארוכה ולמשך השעה הבאה שלאחריה הפצצות מצד בני אמן באמת נדמו. צור שיער שכמה מבני אמן נפגעו למרות שבתור צבא מוסרי, צבא בני ייסאר משתדלים שלא לפגוע סתם בבני אמן. כי הרי הם לעולם לא מצליחים לפגוע בהם. שחזר לאוהל ההפוגה החיילים היו מקובצים שם לקבוצה גדולה, חלקם בהו במסך וחלקם בהולוגרמות וחלקם בשנים יחד. הייתה בהלה והמולה. הוא פנה אל אחד מחברו ולפני שהשאלה הספיקה לעלות על פיו זה אמר:
"יש נפגעים."
"מה?" השתומם. זה לא יכול להיות. דבר כזה מעולם לא קרה. הם מוגנים.
" מי זה?"
"כמה חיילים."
זה היה הכי גרוע. חיילים שנפגעו.
"ואיפה הם עכשיו? פינו אותם לבית החולים?"
"כן. חמישה נהרגו שלושה נפצעו."
צור כמעט איבד את דעתו מרוב הלם. חיילים נהרגו. בני אמן הצליחו לפגוע בצבא. הם הרגו חיילים הרגו אותם… הוא הרגיש כאילו העולם מסתחרר סביבו.
"איך…איך זה יכול להיות?"
"אף אחד עדיין לא יודע. " אחד החיילים התערב, על פניו אתו מבט תדהמה כמו כל השאר. כאילו אף אחד עדיין לא מעכל בדיוק את משמעות הדבר. "כוחות מיוחדים שהוזעקו לשם עדיין בודקים את זה. אבל לא נראה שיש כל סימן לכדורים או פצצות."
"אז איך פגעו בהם אם לא היה להם נשק?! אחי זה לא הגיוני." קבע נחרצות החייל השני.
"כבר…יש שמות?" אמר צור. אבל הם לא היו צריכים לענות לו כי לפתע שמע קול מוכר אומר מן מסך הטלוויזיה שהיה תלוי בקצה האוהל—
"ולהלן שמות ההרוגים זיכרונם לברכה- אלירן שגב, עומר דהן, תום-" ליבו של צור כמעט נעצר-"שושן." ואז צנח חזרה. זה לא תום חברו. הוא המשיך להקשיב לקולה של ורדה-"בן בשן ורון פרץ" בן. בן בשן. אח של שיראז. הוא צנח על הרצפה וכפת את ראשו בין שתי ידיו- חבר הילדות הישן שלו בן בשן נהרג. ברקע שמע במעומעם את החיילים השמיעו צרחות תדהמה והיו גם כמה שבכו. מישהו בא והניח את ידו על כתפו- הוא חושב שזהו תום, חיבור לפלוגה אבל הוא כלל לא שמע הרגיש או ידע- שיראז. למה דווקא אח של שיראז? ומה יהיה עם המשפחה שלה עכשיו?! מה אתה עכשיו?! דבר כזה עוד לא קרה. לשניות הרגיש כאילו הוא נמצא באיזשהו חלום בלהות ורק צריכים לצבוט אותו כדי להעיר אותו ממנו. הוא נזכר לפתע איך שיראז דאגה ששמעה את קולה של וורדה מודיע על התקפת הפצצות. ואיך הסתכלה עליו שיצא- היא ממש דאגה לו וחששה בשבילו. וכאן מדובר באח שלה. בן, שמאז ומעולם אהב לשיר ולנגן. הוא איננו עכשיו. צור כמעט ולא יכול לעכל זאת- מאז שהוא מכיר את עצמו לא היה מקרה מוות כזה לכל כך הרבה חיילים. ועכשיו הוא מאבד בפעם הראשונה חבר קרוב. חבר מיוחד. הוא נזכר באישיותו המדהימה של חן ודמעה לחה זלגה על פניו. הוא ניגב אותה במהירות וידע שצריך להיות עכשיו חזק. לפתע חשב על התקיפה האחרונה- זה היה יכול להיות או כל אחד אחר. הם כבר לא מוגנים כפי שחשבו. המחשבה הזאת כל כך הפחידה אותו שאפילו דמותו המתקרבת של אביו תומר לא הרגיעה אותו. תומר הרים אותו ותפח על שכמו מה שהיה מהווה מבחינתו שלתומר "חיבוק" אבהי. מעולם לא חשב שיצטרך להתמודד עם דבר כזה- איבוד חבר קרוב וכל כך צעיר. אפילו בילדותו, כשאיבד את הוריו לא זכר מאומה מהתקרית. הוא היה אז בן שנה והמטפלת שהשאירו הוריו בביתו שמרה עליו אז. הוא חשב על שיראז כי ידע שהיא, יותר מכול אחיה הייתה קשורה אל בן מאוד. זה בטח אובדן כל כך גדול בשבילה. הוא הרגיש שהוא פשוט רוצה לתת לה עכשיו חיבוק ענק ולנחם אותה. הוא הבטיח לעצמו שייעשה זאת ברגע שיחזור מכאן. לפתע לא יידע במת מתי כל זה ייגמר- מה יהיה עכשיו? איך בני עמו ידעו להסתדר עם כל מה שקרה? האם הצבא יאבד את עצמו או שיש בידיו את הכלים והנשק הדרוש לגבור על בני אמן? ובכלל, המוות שלהם עדיין לא מפוענח…לפתע שמע את קולה של ורדה אומר בדיוק את מה שחשב:
"כנראה שהשאלה היחידה שנותרה תלויה באוויר עכשיו היא- מה היא הסיבה למותם של חיילנו היקרים ואיך אפשר למנוע עוד מקרים כאלו? קשה לומר זאת …" עכשיו הראו את מקום נפילתם של החיילים- צור נדהם. המקום לא רחוק מאיפה שהם עומדים כרגע.
"צור? צור תהיה איתי!" לפתע ניער אותו קולו של אביו. פתאום הבחין בכך שכל חיילים עומדים בשני שורות מסודרות וכולם מקשיבים אל האיש שעומד ממש לידו- מפקד הצבא שלו שהוא במקרה גם אביו, תומר.
צור הצטרף אל אחת השורות. תומר החל לנאום על "היכנסות למערכת התכוננות מוגברת" וכל מיני דרכי ירי וחיסול, צור ניסה בכל כוחו להקשיב כי ידע שרגעים אלו הם קריטיים לו ולכל אנשי הצבא. למעשה כל בני עמו תלויים בו עכשיו. אבל הוא לא היה מסוגל לחשוב כמעט על דבר מלבד בן ושיראז. מה יהיה עכשיו? האבל הוא עצום וכמעט בלתי ניתן להכלה. וההורים שלו…לא יהיה דבר שיוכל לנחם אותם עכשיו. תומר סיים את ההסברים והחיילים שעטו על הרחפות במהירות הבזק. כולם כבר ידעו – למרות שמציאות כזאת לא הייתה מאז ומעולם אבל כנראה שזאת מלחמה אמתית וברגע זה היא התחילה.
***
את היום שבו בן מת שיראז לעולם לא תשכח. זה היה ביום שני אחד, גשום, ממש כשהעדכונים מהקרב מהצד השני הלכו ודעכו. בשביל שיראז, זה היה קשה מכול, פתאום שוב לא לדעת דבר על המתרחש בקרב. והייתה לה משום מה תחושה כזאת שלא מבשרת טובות בימים האחרונים. היא דאגה לו, זה מובן, דאגה לו כמעט כמו אימא שדואגת לבן, אבל יותר מכול הייתה לה קשה האי ידעה הזאת מה קורה אתו, איפה הוא נמצא, זה אכל אותה. כל יום ויום היא הרגישה כאילו נלקח עוד חלק מבשרה. כל זאת, והיא אפילו לא ידעה מה לעשות. כי לא היה בידה ממש מה לעשות וזה גם עוד דבר ששיגע אותה ממש. באותו יום ורדה לא הופיע על המסך בשמים. גם לא בבוקר, בשעת עדכון החדשות הרגילה, שעה שנפתחה לאור המצב המתוח עם אמן. שיראז חששה, הייתה לה תחושה, תחושה שאפילו לא יכלה להסביר לעצמה שמשהו לא טוב עומד לקרות באותו יום. אבל אז זה קרה- ורדה הופיעה שם בסוף- בין העננים האפורים. המסך היה ניראה כל כך שמימי עד שדמותה של ורדה נראתה כמעט ומתעתעת. והיא עמדה שם, לא כהרגלה בישיבה על שולחן, אלא זה היה ניראה מאחורי בניין גבוה ומבריק בעל חלונות כהים שלא עשה לשיראז טוב. אבל שיראז עדיין לא הייתה בטוחה שזה מה שחשבה. שהבניין ההוא הוא בית חולים. לא רצתה להאמין יותר נכון. היא העדיפה פשוט להתמקד בפניה של ורדה, איכשהו משהו במבטה הזכיר לה את מבטו של בן לפני שהודיע למשפחתה על יציאתו לקרב- מבט מפוחד אך נחוש, ובעיקר מבט של חדשות רעות. כל דבר בעצם הזכיר לה את בן, חיילים לבושי מדים, ריח מתכת קרה ודם, ריח שרוף או אפילו שקד אחיה בעצמו. ועכשיו, עכשיו היא מרגישה שהיא ממש מסתכלת לתוך המבט שלו, שניבט כאילו מתוך עיניה של ורדה עצמה.
"תושבים יקרים, מחוז יקר," מתחילה ורדה וניכר עליה שהיא משתדלת בכוח לייצב את קולה. "משהו לא קל מתרחש כרגע בצד השני…." שיראז יכולה להרגיש איך ליבה נוסק עם כל מילה. "לפני שעה קלה, נמצאו מס' חיילים הרוגים על ידי כוחות הצבא, הסיבה למותם עדיין לא ברורה מספיק והעניין עדיין בחקירה, אבל אל דאגה, ההודעה הסופית בהקדם האפשרי. בכל אופן…" צעקות נשים וגברים מתחילים להישמע מעבר למרפסת בה שיראז עומדת- ברחוב נוצרה מהומה שלמה- גברים מכסים את ידם בראשם, נשים צועקות, ילידם בוכים מבהלת ההמולה סביבם, ניראה כאילו כאוס שלם של אנשים שמעולם לא חוו מצב של נפולי קרב. אך שיראז לא זזה, לא הוגה מילה, עיניה נעוצות חזק בעיניה של ורדה, ומוחה חושב בתחנונים לבורא העולם: " בבקשה, בבקשה רק לא בן, רק לא בן, בבקשה, בבקשה….." לפתע ידיה מתחילות להזיע וגופה נעשה לא יציב. "שמות החיילים…" ורדה אומרת את המילים הנוראיות מכול, וכהכנה לכך משמיעה כחכוח צורמני. קולה נעשה סדוק, והיא כמעט נשמעת מרוסקת בעצמה: "ולהלן שמות ההרוגים זיכרונם לברכה- אלירן שגב, עומר דהן…"
'לא צור, לא בן, לא צור, לא בן' המילים האלו חזרו והבהבו במוחה של שיראז כסכינים דוקרים. היא לא הבחינה שציפורניה שורטות את כפות ידיה- פניה היו דבוקות למסך בחלחלה. ואז ורדה אמרה את השם ששיראז לעולם לא רצתה לשמוע עכשיו- "בן בשן."
עוד שם. לא צור. אבל הכול כבר נעשה שחור סביבה. העולם הסתחרר והיא לא הרגישה דבר.