שכונה פרק 46 חלק א'
•תקראו אחר כך ברציתי להוסיף•
פרק 46: "תיהיו אופטימים,הדברים שחיכיתם להם יגיעו ברגע הכי לא צפוי"
"המורה בכנות" הסתכלתי עמוק לתוך עניה
"קיוויתי שלא ניפגש גם השנה" חייכתי חיוך קטן
"יעלי בכנות" התקופפה מעט אליי "גם אני קיוויתי" חזרה למצב העמידה הזקופה ושלחה אלי נשיקה באוויר
"אחד-אפס" אמרתי ושילבתי את ידי מאחורי ראשי
"אווץ"אמר אסף
"כמו שהבנתם" עצרה המורה את הציחקוקים
"סוף שנה קודמת אמרתי שיהיה מצב שאני לא יהיה המחנכת שלכם,אבל אתם כאלה חמודים שאי אםשר לוותר עליכם" חייכה את החיוך הכובש שלה
"אוהבים אותך"צעקתי
"את זה אני יודעת" חיוכה לא ירד מהפרצוף וכך גם שלי.
"טוב אז שנתחיל?" שאלה וכולנו הנהנו בראשנו.
"זאת המורה הכי אהובה עלי במקיף" לחש אסף לאוזני
"מסכימה איתך"אמרתי בחיוך קטן.
"אז חשבת מה לעשות?" שאל לאחר שהוצאתי מחברת חדשה מהתיק
"עדיין לא" השבתי
"אנחנו בבעיה" אמר ושם גם על השולחן מחברת כולשהי.
התחלנו ללמוד,והפעם באמת.
החשש מהבגרויות ממש הלחיץ אותי וכל כך רציתי להיות מאחורי זה.
ועכשיו עם כל מה שקורה בשכונה,איך אנחנו נעבור את זה?
איך אני יעבור את זה?
"טוב חמודים ניפגש בשעה האחרונה"חייכה המורה ויצאה מהכיתה.
הסתובבי עם הגב מאחורה-בגלל שאני יושבת באמצע
שיר התמזמזה עם גל,שוב פעם נפרדים ושוב חוזרים.
אסף לידי נרדם וגיא היה בפלאפון.
"החבר שלך נרדם אה?" שאל כשהתיישבתי לידו
"תכף הוא יקום לא לדאוג"חייכתי. ידי היו מונחות על השולחן ומעליהם שמתי את הראש שלי.
"נו" אמרתי והסתכלתי עליו
"מה נו" הוריד את עיניו מהפלאפון
"דבר"נשארתי באותה הבעה
"אוקי" הניח את הפלאפון בצד.
"אני מפחד" אמר לבסוף
"ממה?" שאלתי
"אם זה לא יצליח?" שאל בחשש
"זה יצליח" קבעתי
"את לא יודע.."
"זה יצליח" אמרתי שוב
"אבל איך את כל כך בטוחה?" שאל טיפה עצבני
"בגלל שזה חייב להצליח" השבתי בשקט
"וואי אני עייף מת" התקרב אלינו אסף בפיהוק קולני
"מתי ישנת?" שאלתי
"בארבע וחצי רק נרדמתי" אמר וישב על כיסא פנוי
"היום זה היום" גיא שיפשף את ידיו
"היום זה היום"חזרתי על מה שהוא אמר.
היום הראשון ללימודים היה בסדר,ואפילו בסדר פלוס.
כל ההפסקה דיברנו על מה שהולך לקרות אחר הצהריים.
פיזרנו את השמועה במקיף במפה לאוזן,ותוך שעה כולם ידעו הכול.
אבל הפחד חדר לתוכי,מעין רעידות בילתי מוסברות, חלל שחור וגדול של פחד ממלא את כל הגוף ומשתק אותך מכף רגל ועד ראש.
קיוותי שזה הסתיים לטובתנו,אני כל כך אופטימית וכל כך רוצה שזה יקרה!
שלא נעזוב את הבית שלנו
שלא נעזוב את החיים שלנו עם כל הזכרנות, ועם כל הרגעים ופשוט נקום ונלך.
רגע לפני הכניסה לדלת המוכרת צילצול פלאפון העיר אותי מהחלום שהייתי שרויה בו.
"הלו" אמרתי ומשכתי את הידית כלפי מטה.
"את לא מבינה" קולה הצווחני של שיר נשמע מעבר הקו
"כן כפרה?" אמרתי בחוסר התחשבות ונכנסתי לבית
"אני וגל חזרנו" היה אפשר לשמוע בקולה את החיוך הגדול שפרוש על פנייה.
"שוב" תיקנתי אותה. סגרתי את דלת הבית והתקדמתי לחדר
"מה שוב?" שאלה לא מבינה
"את וגל חזרתם שוב" אמרתי והדגשתי את המילה.
"אה..טוב את יכולה לפרש את זה גם ככה" אמרה בשקט
"ראיתי אותכם בולעים אחד את השני בהפסקה, המזל שלכם שכולם כבר יצאו לאולם ספורט וחיכו שם לשיעור" אמרתי צוחקת.
זרקתי את התיק על המיטה וניגשתי למטבח
"עד כדי כך?" שאלה
"מה את מופתעת?" שאלתי והבאתי לאמא נשיקה בלחי. הצצתי מעבר לסיר המבעבע וראיתי את האוכל אהוב עליי בעולם
"טוב מה רציתי,השלטים והחולצות מוכנים ואח שלי סיים לצרוב את הדיסקים" השיבה בטון רציני
"אין בעיה" אמרתי
"טוב אז דברי איתי" אמרה וניתקה.
"חצופה" מילמלתי.
ישבתי בשולחן מסתכל על הסיר ספגטי שרק מחכה שאני יטעם אותו.
"טוב אז התוכנית היא כזאת.." סימסתי לאושר
תגובות (2)
תמשיכע
אני ינסה להמשיך מחר לא בטוחה..אוהבת❤