שעת העוצר לאהבה | 11

לבגוד בבית זו המשימה הכי קשה שיכולה להיות.

למה? מכמה סיבות. האחת, תמיד תיתפסי. השנייה, די כמו הראשונה. השלישית? כמו סכין שננעצת בלב. יתד. בגידה זו בגידה, וההשלכות זהות.

כשמובילים אותי למרכז המעגל, שאותו מרכיבים חמישה מהמשפחה, אני יודעת שההחלטה היא גורלית ואינה בידי אף אחד. אני מרגישה את האצבעות העבות שלו מתהדקות מסביב לשני הפרקים של הידיים שלי. אני מרגישה את הבחילה עולה, כי אני יודעת שיהיה לי קשה.

הוא דוחף אותי למרכז המעגל, וסוגר אותו. האדם השישי. אני עומדת מול האש. אני צריכה להיכנס לתוכה? אלוהים אדירים. אני מתחילה להתנשף במהירות. אני לא יכולה לעצור מעצמי. המעגל מתהדק. הם מסמנים לי לעבוד יותר מהר. אני קולטת פרצה בין שני בני משפחה. אני חומקת מביניהם.

"זין" אני שומעת אחד מהם מסנן. מאותו הרגע, שברתי את עצמי. תקעתי לעצמי יתד. עמוק…. עמוק.

אני מסתכלת על הירח שעולה ומתמקם במרכז השמים. עגול, מלא. למזלי. אני מרגישה את הדם שלי מבעבע ואת עגלי הזיעה זולגים לי במורד הפנים.

אני מתפוררת. אני מרגישה את האדום, האזיקים האלה שלא באמת קיימים, אבל אני היחידה שלא יכולה להשתחרר מהם.

אני מנסה לנשום עמוק אבל הריאות שלי לא מסוגלות. אני מגיעה לצוק.

אני נושמת עמוק, ותחת אור הירח ובאחריותו המלאה אני קופצת למטה.

הדבר האחרון שאני רואה ומרגישה לפניי שהכל נעשה שחור הוא מגע הרוח שמלטפת לי את הגוף ולאט נעשית כתערים הננעצים בי בכוח. פוקחת את העיניים לשנייה, אבנים. סלעים, והקצה…. מחודד.

טעות. הטעות של חיי.