Everything has changed פרק 5

" זה לוקאס, הוא הולך להיות המנטור שלך. הוא זה שנבחר בשנה שעברה על ידי הלקוח שלנו, ואני חייב להגיד, שמאז הוא עשה התקדמות עצומה. אין לי ספק שהוא יעזור לך" אדון סטלסקי הציג את הגבר שעמד בפתח החדר. אני שהייתי עסוק בבהייה אין סופית בלוקאס לא שמתי לב לכך שאדון סטלסקי המשיך ודיבר. "שון?" קולו של סטלסקי העיר אותי בבהלה ממחשבותיי. "כן אדוני?" שאלתי בבלבול. שני האחרים צחקו בקול. "שאלתי אם תהיה מוכן להציג את עצמך בפני לוקאס" הוא המשיך, משועשע מהסיטואציה. "אה, אהמ, כן כמובן. קוראים לי שון מייקלס, אני בן 17, עוד שלושה חודשים 18, והאמת, שאני לא יודע מה עוד אני אמור להגיד על עצמי…" אמרתי במבוכה והסמקתי. "נעים מאוד שון. אני בטוח שנסתדר מעולה יחד" לוקאס אמר בקולו העמוק ולחץ את ידי בחוזקה שולח לעברי מבטים לא מוסברים.

"וואו אני מותש" צעקתי לתוך חלל הבית הריק ונחתתי בחוסר כוחות על הספה, חושב על כל אירועי היום, ובעיקר על לוקאס." הוא היה כל כך חמוד, ומתחשב, ראו שכולם במשרד אוהבים אותו." נתתי למחשבותי לזרום "והוא כל כך חתיך" "רגע, חתיך??" חשבתי בבהלה. "לא! הוא הבוס שלי. וכרגע ההתמחות הזאת יותר חשובה לי מהכל! אני לא מתחיל להתעסק עכשיו בשום דבר אחר!" "נכון?" ראשי הסתחרר מרוב מחשבות עד ששקעתי בשינה עמוקה וחסרת חלומות. "שון האני" התעוררתי למשמע קולו של סאם. "הגיע הזמן לארוחת ערב מותק" הוא אמר בעדינות. "אני בא" אמרתי, קולי צרוד מרוב עייפות.
"נו, אז איך היה היום הראשון?" אמנדה שאלה בהתעניינות. "היה בסדר" אמרתי "בעצם מעולה" המשכתי וחיוך עלה על פני. "מי זה?" סאם שאל אותי מבט שובב בעיניו. "מי זה מי?" שאלתי, מנסה להישמע תמים ככל האפשר. "זה שגרם לך לחייך ככה" הוא אמר "אני חושב שפעם אחרונה שראיתי את החיוך הזה זה היה כשדיברת על ג'ייסון" הוא המשיך, לא חושב על דבריו. הופעתו הפתאומית של שמו של ג'ייסון פילח את ליבי בכאב והחיוך נמחק במהירות מפניי. סאם הבין את גודל טעותו וישר התנצל, "שייני אני כל כך מצטער, אהוב שלי לא חשבתי, בבקשה תסלח לי… באמת לא התכוונתי להרוס לך" הוא אמר בטון מתחנן. "הכל בסדר" אמרתי ובמאמץ רב העלתי חיוך מזויף על פני. רק רציתי להיות לבד.
"אני עייף, אני עולה לישון" אמרתי, מנסה להישמע אמין. "אוקי אהוב, לילה טוב" סאם ואמנדה ענו, מראים לי במבטם שהם לא לגמרי מאמינים לי "לילה טוב משפחה אהובה שלי" זה כבר בטוח ירכך אותם.

הדרך לחדרי נראתה ארוכה מאי פעם. נכנסתי לחדר, נעלתי את הדלת, והתרסקתי על המיטה, מרשה לדמעות לזלוג ללא הפסקה. "יכול להיות שסאם צודק? יכול להיות שלוקאס הוא בדיוק מה שאני צריך בשביל להשאיר את ג'ייסון מאחורי?"
דפיקות בדלת. "מה? כבר בוקר?" חשבתי לעצמי, אפילו לא שמתי לב שנרדמתי אתמול בלילה. פתחתי לאט את העיניים וניגשתי לשירותים לשטוף פנים. אחרי שהתרעננתי והתעוררתי קצת ניגשתי לארון הגדול שניצב בפינת החדר וניסיתי להחליט מה עלי ללבוש,. בכל זאת, היום אפגוש את הצוות שלי בפעם הראשונה. ואפילו יותר חשוב- אני אפגוש היום את לוקאס שוב. אני חייב להשאיר רושם טוב. אחרי התלבטויות רבות החלטתי ללכת על חולצה מכופתרת לבנה וג'ינס מכובד. תמיד העדפתי מראה פשוט על המראה הרשמי הזה, אבל לעבודה אצטרך להסתדר עם זה. הסתכלתי על המראה וסידרתי את שיערי. אני רוצה להראות במיטבי היום. "שון! ארוחת בוקר!" שמעתי את אמנדה קוראת לי. "אני מגיע" צעקתי לה בחזרה, לקחתי את התיק ובתנועה מהירה פתחתי את הדלת. "וואו" ראיתי את סאם ואמנדה בוהים בי. "מתי הפכת להיות כל כך חתיך? ממש גבר אמיתי" אמנדה אמרה, לא מצליחה להוריד את מבטה ממני. "תודה" אמרתי וחיוך מבויש עלה על פני. "אם הוא לא מציע לך לצאת הוא אידיוט" סאם אמר, מבט של גאווה בעיניו. "או סטרייט" צחקתי מעט והתיישבתי בשולחן.תמיד אהבתי את האווירה הכיפית שהייתה בבוקר.כולנו יושבים יחד, צוחקים, וסופגים אחד מהשני אנרגיות חיוביות לשאר היום. "אני חייב כבר ללכת" אמרתי וחייכתי חיוך רחב "אני הולך לראות את לוקאס" חשבתי וליבי התהפך מהתרגשות. "בהצלחה מתוקי" סאם ואמנדה אמרו יחד ונישקו אותי בלחי- אחד מכל צד. "אוהב אתכם" אמרתי ויצאתי מהבית. צועד בהתרגשות לקראת המפגש המיוחל עם לוקאס.