I Dont Need You | נסיון

ישבתי על הצוק הענק .
הוא היה בגובה כמה עשרות מטרים מהים .
הבריזה מהים גרמה לי לשיערי לעוף אחורה, והריח המלוח נכנס אל תוך ריאותיי .
זאת הייתה שעת השקיעה , צבע השמיים התכולים התחיל להפוך ליותר ויותר כתום .
עברו כמה שעות לפחות מאז התפרצותי מחוץ לבית , ואף אחד לא מגיע לפה .
שתי האפשרויות היחידות היו שלא אכפת להם ממני והם לא יחפשו אותי ,
והאשפרות השנייה הייתה שהם לא מכירים אותי , והם לא יודעים איפה אני ..
ולמה הם לא מכירים אותי ? כי לא אכפת להם ממני .
שתי האפשרויות מובילות לאותה התוצאה , בסופו של דבר .
כל חיי לקחו אותי כמובן מאליו .. כי אני לא חכמה כמו אחותי , לא ספורטיבית כמו אחי .. אני לא הילדה שההורים שלי חלמו עליה .
החושך לאט לאט מתעצם , והבנתי שזה הסימן שלי לחזור הביתה .
בחוסר רצון קמתי מהסלע וסחבתי את רגליי , שפתאום נראו לי כבדות מאוד אל ביתי .
מזג האוויר נהייה קר , והבריזה שמקודם הייתה נעימה הפכה לאכזרית וגרמה לגופי החשוף לקור לרעוד .
הדרך אל ביתי הייתה לא נעימה במיוחד .
אבל הייתה מעדיפה להישאר בחוץ ובקור , מאשר להיכנס אל ביתי "החמים" .
האורות בביתי דלקו , לעזאזל .. הם פה .
נעמדתי מול הדלת הגדולה , כל הדרך הכנתי את עצמי נפשית לכניסה אל תוך ביתי .
לקחתי נשימה ארוכה , ונכנסתי .
כולם היו בסלון , ואפילו אורחים שאני לא מכירה .
הם דיברו ברעש וצחקו , אבל ברגע שנכנסתי אל הבית כולם השתתקו , ומבטיהם מופנים אליי.
" ברוק " אמי נעצה בי מבט רצחני .
" איפה היית ? " היא חייכה , אבל הכל היה זיוף , בדיוק כמו החיוך שלי .
נשארתי עם מבטי האטום ועליתי במדרגות .
רגלי כאבו , אבל ניסיתי שלא יראו את הכאב שלי .
הלכתי באטיות , שתיקה עדיין שררה ושמעתי את הצחקוקים של אחותי .
התעצבנתי כל כך , אבל הרגעתי את עצמי .. זה הדבר הנכון .
" למה את מוזרה ? " צעקה אחותה בזמן שכמעט התפוצצה מצחוק .
שמעתי עוד קולות צוחקים במרחב .
הדמעות עמדו בעיני , לא רציתי לתת להן ללכת , אבל הן בגדו פה והלכו .
הן בגדו בי , כמו שכולם בוגדים בי .