I’ll take care of you- פרק 15

במשך כל היום התחמקתי מנופר ולא העזתי להראות את הפרצוף שלי בסביבתה שמא תעשה לי משהו.
אימא שלי תפסה אותי לבסוף וריתקה אותי למשך כמה ימים, מי שישמע יש לי לאן ללכת.
השעה הייתה עשרה לשמונה, אני מוכנה לצאת, ההורים יצאו, נופר כנראה בחדר ולי רק נותר לצאת בשקט מהבית.
ירדתי במדרגות על קצות האצבעות בזמן שווידאתי שכל הדברים הנחוצים אצלי ובניהם פלאפון ומפתחות לבית.
הגעתי לקומה התחתונה ונשמתי לרווחה כשראיתי שהטלוויזיה כבויה. הדלת רק במרחק של כמה צעדים ואני בחוץ.
״את!״ קולה הביצ׳י של נופר נשמע והסתובבתי בחוסר סבלנות.
׳קחי את עצמך בידיים ותראי לה שאת לא מפחדת!׳ המוח שלי צעק עליי.
היא התקדמה בצעדים אטיים וחיוך מתנשא על פניה, היום בהחלט הראיתי לה שאני מפחדת ממנה.
״לאן את הולכת?״ היא שאלה והטתה את ראשה לצד. צמצמתי את עיניי והיא שילבה את ידיה על החזה שלה.
״למועדון חשפנות,״ עניתי בציניות ופתחתי את דלת הכניסה, הרגשתי את ידה אוחזת בשלי, בדיוק היכן שנעצה את ציפורניה כמה שעות קודם לכן.
נשכתי את שפתי אך לא פציתי את פי, במקום זאת השתחררתי במהירות מאחיזתה ואחזתי את ידה בכוח.
״תקשיבי כלבה,״ אמרתי בזעם והופתעתי מעצמי. עיניה של נופר התרחבו ופיה נפער במקצת, ״אולי בית הספר זה השטח שלך אבל הבית זה השטח שלי,״ נעצתי בה מבט יוקד והצבעתי על עצמי, ״ואם רק תעזי לפתוח את הפה שלך אני אגלה להורים שאת וערן שכבתם בחדר שלהם, על המיטה שלהם, מבלי להחליף סדינים.״ איימתי והמבט של התחלף למפוחד.
בתוך תוכי חייכתי לעצמי חיוך ענק, סוף סוף התעמתי איתה, כנראה שכל הזעם של כל הפעמים ששתקתי התפרצו עכשיו.
שחררתי את ידי והיא נעלמה לחדרה כמו עכבר שחוזר לחור שלו. חייכתי לעצמי בגאווה ויצאתי מהבית.

הגעתי לפארק והתיישבתי על אחד הספסלים, היה קריר נורא וכעסתי על על כך שלא לקחתי ג׳קט עבה וחמים יותר.
נשיקה חטופה הודבקה על לחיי וקפצתי מהבהלה. בן צחקק והתיישב על ידי.
נהמתי בכעס וחיכיתי כמה שניות בכדי שהלב שלי יסדיר את עצמו.
״לא עושים דברים כאלה!״ כעסתי והפניתי אצבע מאשימה לכיוונו של בן המחויך.
״איך את? יותר טוב?״ הוא התעניין והנהנתי באטיות, הרגשתי יותר טוב אחרי שהעמדתי את נופר במקום ועוד יותר טוב כשבן היה בסביבה.
״נופר הציקה לך?״ שאל בליווי הבעה דואגת, הנדתי בראשי וחייכתי בערמומיות.
״מה זה החיוך הזה?״ הוא שאל וחייך גם הוא, משכתי בכתפיי ולא עניתי לו.
״מה זה החיוך הזה?״ הוא שאל שוב, הפעם בקול הרבה יותר גבוה, הנדתי בראשי שוב בכדי להדגיש את העובדה שאני לא הולכת לענות לו.
״מה זה החיוך הזה?״ הוא משך אותי אליו והתחיל לדגדג אותי, התחלתי לצחוק וניסיתי להשתחרר ממנו, לעזאזל הוא חזק מדי. הצלעות שלי החלו לכאוב מרוב הצחוק והוא לא ריחם עליי.
״אני אספר לך!״ הצלחתי לצעוק את המילים מבעד לפרץ הצחוק האדיר והוא הפסיק.
הסדרתי את נשימותיי ונשארתי שכובה על בטנו התחתונה הקשה כאבן.
״סיפור מסובך, אבל בסופו של דבר היא ברחה לחדר כמו ג׳וק שזרקו עליו כפכף.״
החיוך שלו גרם לי להפסיק לדבר ורק עכשיו שמתי לב שאני בין הרגליים שלו ושלא קר לי בגלל שהוא עוטף אותי עם הידיים שלו, בחיי שהוא יותר נוח מהמיטה שלי.
״כל הכבוד שטרן!״ הוא קרא והזעפתי את פניי. ״כל הכבוד טל,״ הוא תיקן את עצמו בעצבנות וחייכתי חיוך מרוצה.
״דיברתי היום עם ערן,״ הוא סיפר ועיוותי את פרצופי בגועל.
״ילד זבל.״ הבטתי בציפורניי בכדי להתחמק ממבטו של בן.
״הוא לא ילד זבל, הוא פשוט משקשק מהחברה הזבל שלו.״ הוא עטף את כף ידי והוריד אותה מטה. לפחות מישהו מסכים איתי שהיא זבל.
״חיבבתי אותה עד ששמעתי על ההשפלה הקטנה שם,״ הוא התוודה, הרמתי את הג׳קט שלי מעט וחשפתי את פרק כף ידי.
״היא עשתה לך את זה?״ הוא שאל בקשר לפצעים שהגלידו והנהנתי, הורדתי את הג׳קט בחזרה ויכולתי להרגיש את המבט המרחם של בן.
״אל תסתכל עליי ככה,״ ביקשתי והוא ישר הסיט את מבטו למקום אחר והזיז את כף ידו משלי.

״אני יכול לשאול אותך שאלה?״ הוא החל לדבר אחרי כמה דקות של שתיקה ובהייה בעצים שכיתרו את הפארק.
״מממ…״ המהמתי בהסכמה והתעסקתי בחוט שנפרם מהג׳קט שלי.
״למה את לא מדברת?״ הוא שאל והרמתי את גבותיי כלא מבינה, ״זאת אומרת את לא מנסה להיפתח,״ הוא הסביר את עצמו ומשכתי בכתפיי.
״אני כנראה לא מתחברת לערסים,״ השבתי והוא קימט את מצחו, מרצין את פניו.
״אני נראה לך כמו ערס?״ הוא שאל בקול חצי עצבני חצי נעלב, הנהנתי ומבטו לא השתנה.
״מתי בפעם האחרונה שמעת אותי אומר עיניים שלי? נשמה שלי? כפרה? בעזרת השם?״ שאל וחייל חיוך יהיר כשראה שאיני עונה על התשובה אלא מסמיקה וקוברת את ראשי בין כפות ידיי, הוא באמת בחיים לא אמר את זה.
״ורק בשביל הפרוטוקול, אני לא מאמין באלוהים,״ אמר באדישות ופערתי את עיניי, לא האמנתי למה ששמעתי.
״אתה רציני?״ שאלתי מבועתת והוא הנהן, ״אני, הכי חננה שיש, מאמינה שלכל דבר יש סיבה מדעית אבל אני עדיין מאמינה באלוהים, אני מדליקה נרות ואני שומרת שבת,״ סיפרתי כשעיניי עדיין פעורות מההלם שבדבריו.
״זכותך.״ שירבב את שפתו התחתונה כאילו זה לא עניין אותו.
״אני חושבת שזה מטומטם.״
״איש איש באמונתו יחיה,״ הקניט אותי במשפט שגוי.
״דביל, זה צדיק באמונתו יחיה,״ תיקנתי אותו ומחצתי את אפו בין שתי אצבעותיי, הוא הוציא לשון וכך גם אני, ממש כמו שני ילדים קטנים.
כיף לי בחברתו, הוא ממש חמוד ואני יכולה לחיות עם זה שהוא קצת ההפך ממני בדת.
״דבילית,״ הוא החזיר והעביר את ידו בשערי, רוח חזקה העיפה את שיערו על פניו וצעקתי בליווי צחוק כשהעיפה גם את שיערי. טפטוף התחיל וטיפות נפלו על פניי, התרוממתי למצב ישיבה והסתכלתי על בן הצוחק.
״לבית שלי?״ הוא שאל ושיערו החל להיספג במים.
״לא אפשרי, מרותקת.״ הידקתי את שפתיי. ״אליי?״ שאלתי והוא הנהן, רצנו שנינו כשהוא משלב את אצבעותינו אחת בשנייה. איכס, הרגשתי כמו בסרט רומנטי ודביק, רק שלא נתנשק בעוד חמש דקות תחת הגשם השוטף.
״אני חושבת שתצטרך להיכנס לנעליו של רומיאו ולטפס למרפסת שלי,״ הודעתי לו כשהגענו לכניסת הבית שלי, חייכתי בהתנצלות והוא גיחך.
״הנה היא!״ נופר קראה ושני הוריי הסתובבו, נופר נעצה בי מבט זועם כשהם לא ראו.
״ההורים שאלו לאן הלכת,״ היא סיפרה לי ולבי החל להלום בחזקה, ״אז פעם הבאה כשאת הולכת לזרוק זבל אל תשאירי אותי כדי להסביר להם,״ היא נזפה בי בכעס מזויף בתוך תוכי נאנחתי בהקלה, נופר עלתה בחזרה לחדרה ומבלי להעיף מבט בהוריי המבולבלים, הזכרתי להם שאני עדיין כועסת על הריתוק הדפוק.
עליתי גם אני לחדרי, נכנסתי אליו ונעלתי.
״יבשת אותי יוליה,״ הוא רטן כשכולו נוטף מים, הוא סחט את שיערו הקצר ונכנס לחדרי, לאחר מכן סגר את דלת המרפסת ועמד במקומו כשפשט את הג׳קט הסחוט שלו.
״מצטערת רומיאו,״ התנצלתי ולקחתי הג׳קט בשתי ידיי ונכנסתי איתו למקלחת, סוחטת אותו וכמות נכבדה של מים יצאה ממנו.
״אני יודע שזה מעצבן אותך אבל אין ברירה,״ הוא אמר ולא הבנתי למה הוא מתכוון עד שפשט את חולצתו השחורה שגם היא הייתה רטובה, אבל לא כמו הג׳קט. גלגלתי את עיניי וחלפתי על פניו.
״בחייך תתלהבי קצת,״ הוא הפציר בי ופשטתי גם אני את הג׳קט שלי, נותרת בגופיית ספגטי שחורה ובמכנסי הטרנינג הקלילים שלי.
״הגוף שלך לא מעניין אותי.״ משכתי בכתפיי והוא נשף בעצבנות כמו ילד קטן.
״זה רק אני או שכל פעם שאנחנו יחד יוצא מצב שאנחנו נרטבים?״ הוא שאל ונעמד מולי וצחקתי. כשחושבים על זה… זה באמת נכון.
״אם היית מאמין באלוהים הייתי אומרת שאולי הוא רומז משהו,״ חייכתי בממזריות והוא פרץ בצחוק, מיהרתי לסתום את פיו בעזרת ידי בכדי שהוריי לא ישמעו.
״תצחק יותר בשקט!״ פקדתי עליו בלחישה והוא הזיז באטיות את ידי הקטנה מפיו.
״בחיי שאם היית זורמת ולא היית כזו ילדה טובה הייתי מנשק אותך,״ אמר במעט גסות והרמתי את גבותיי בהפתעה.
״אני לא תקועה!״ התגוננתי והוא נחר בבוז.
״מה שתגידי שטרן, עכשיו בואי נראה את סרט אימה או משהו,״ הוא נשק ללחיי והתיישב על המיטה שלי עם הג׳ינס הלח שלו. אני מוכנה להתערב שהרגשתי עקצוצים במקום בו נישק אותי.
התקדמתי בצעדים כבדים ועצבניים לעבר המיטה שלי והתיישבתי על הקצה שלה.
״קדימה ידידה מרובעת,״ הוא דחק בי ומשך אותי אליו, הרפיתי את שרירי פניי והטלוויזיה הייתה על ערוץ בו הקרינו סטאנדאפ.
״אני מת לסיגריה,״ הוא מלמל ונאנח בעצבנות, רגלו קפצה במהירות והוא בהחלט הזכיר לי את המכורים לסמים שראיתי בטלוויזיה.
״הכל מאלוהים…״ התגריתי בו וצחקתי לעצמי.
״אני כל כך שונא אותך עכשיו,״ הוא התלוצץ והרגשתי מספיק חופשיות בכדי להניח את ראשי על בטנו שהיה לי כל כך נוח לשכב עליה קודם לכן.
״אתה משקר,״ קבעתי.
״עלית עליי.״