I'll take care of you- פרק 3

״ביי, נתראה מחר.״ אמרתי למעיין שהתכוונה ללכת, השעה הייתה תשע בערב, הטיטאניק תודה לאל טבעה ואני יכולתי סוף סוף להזדחל למקלחת אחרי עוד יום שגרתי וחסר משמעות.
עליתי חזרה לקומה העליונה ושלפתי את בגדי הפיג׳מה הנוחים והארוכים שלי שליוו אותי גם בימי הקיץ החמימים.
כשהלכתי למקלחת עברתי על פני חדרה של נופר שממנו בקעו צחקוקים מטופשים מצידה וכמה בדיחות קרש מטופשות מצידו של ערן, זה נראה כאילו האינטילגנציה של שניהם שואפת לאפס.
פשטתי את בגדיי ונכנסתי בין שתי דלתות הזכוכית, סוגרת אותן אחריי ופותחת את המים שאמורים לשטוף את היום הזה ממני.
~~

התיישבתי על המיטה הנוחה כשספר אקראי בין ידיי, המוכר בחנות הספרים הבטיח לי שאהנה ממנו, האמנתי לו.
״אראגון.״ קראתי את שם הכותרת והעברתי את ידי על הכריכה שעלי צויר דרקון כחול, בדיוק הטעם שלי.
הבטתי לבחוץ, המרפסת המרווחת שלי קראה לי, האוויר הצונן אחרי יום חם היה לגמרי הקטע שלי.
פתחתי את דלת הזכוכית המעוצבת ויצאתי לבחוץ, הרוח הקרירה הכתה בפניי והעיפה את שיערי על פניי, הסטתי אותו לאחור בחזרה והדלקתי את האור בכדי שאוכל לקרוא, התיישבתי על הספה הקטנה שההורים קנו במיוחד בשבילי.
אהבתי את הנוף מהמרפסת שלי, החוף של העיר מבצבץ באופק, כבישים סלולים באופן כמעט מושלם, כמה עצים ירוקים ששרדו את מסע הכריתה למען שטחים לבני האדם והבניינים הגבוהים שאפיינו את החלק החדש של העיר, הכל היה נראה מדהים בחושך לאור הירח ופנסי הרחוב.
פתחתי את הספר ודילגתי על כל התודות ותוכן העניינים, עוברת ישר אל העמוד הראשון.

הספר משך אותי, המוכר באמת צדק, אל בשנייה שניגשתי לקרוא את הפרק הבא דפיקה נשמעה והסתובבתי במהרה, מביטה באימא שלי עומדת בפתח החדר.
״היי מאמי.״ אמרה ונכנסה לחדר, יוצאת למרפסת ונושקת לראשי.
״עכשיו הגעתם?״ שאלתי והיא הנהנה, מורידה את העגילים הזהובים מאזניה וחופנת אותם בידה.
״לא מאוחר כבר?״ היא שאלה.
״עוד טיפה.״ אמרתי בנימה מתחננת וסגרתי את הספר כשאגודלי מסמנת לי באיזה עמוד נשארתי.
״לא עוד הרבה.״ היא קבעה והנהנתי בחיוך, היא ליטפה את ראשי ויצאה מחדרי, פתחתי את הספר בחזרה וחזרתי לקרוא, אך עוד דפיקה בדלת קטעה את הרצף שלי.
״מה אימא?״ אמרתי בנימה מעט מעוצנת אך הופתעתי לראות שלא אימא שלי עומדת בפתח, אלא ערן.
״אני יכול לבוא?״ הוא שאל אך לא חיכה לתשובתי והתקדם למרפסת, התעלמתי ממנו והוא התיישב על הכיסא מולי, חזרתי לדשדש בעמודי הספר, עיניי מרפרפות על הכתוב אך ראשי לא באמת שינן ותרגם את הדברים שקראתי לתמונות בתוך ראשי.
״מה את קוראת?״ שאל ותחב סיגריה כבויה אל בין שפתיו, מדליק אותה בעזרת המצית המקושטת וזורק אותה שולחן הזכוכית העגול והקטן.
התעלמתי ממנו והמשכתי לקרוא, או לפחות לנסות, נוכחותו הפריעה לי, גם הכעס שלי כלפיו על הקטע מלפני כמה שעות.
״את מתכוונת לדבר איתי?״ הוא שאל והנדתי בראשי לשלילה, מתרווחת עוד יותר על הספה הקטנה שנדבקה לעורי.
״את מתכוונת לדבר בכללי?״ הוא המשיך לשאול ולי נמאס מכך שהוא מצליח להסיט את תשומת לבי מהספר שכל כל משך אותי כמה דקות קודם לכן.
״את יודעת לדבר?״ שאל ברוב טיפשותו וזה הגיע עד סף ההשפלה שיכולתי לספוג.
״כן לעזאזל!״ קראתי והוא פער את עיניו, מצביע עליי כאילו ראה רוח רפאים והאפר של הסיגריה שאותה לא איפר נפל על הבוקסר שאיתו היה משהגיע לכאן.
״את דיברת כרגע.״ הוא קבע את המובן מאליו כשהסיגריה עדיין בין שפתותיו והוא לוכד אותה בין שיניו כך שלא תיפול.
״מן הסתם…״ מלמלתי וחזרתי להתעסק בספר שלי, מצטערת על כך שדיברתי בכלל.
״את דיברת כרגע!״ הוא חזר על דבריו אך בקול נלהב יותר וצחק צחוק מתלהב בזמן שמחא שתי מחיאות כף, גלגלתי את עיניי והפעם הסטתי את מבטי לפנסי הרחוב שנראו באופק.
ערן נרגע לאחר חצי דקה וחזר למצבו הקודם והיחסית רציני.
״אני לא מבין איך את יכולה לשתוק כל כך הרבה,״ אמר ועצר לרגע בכדי לשחרר את עשן הסיגריה המחניק. ״אני מצליח לשתוק חמש דקות וגם זה בקושי.״ הוסיף וצחק לעצמו.
״אני שמה לב.״ מלמלתי לעצמי והחזרתי פיסת שיער סוררת אל מאחורי אוזני.
״נופר לא מחכה לך?״ שאלתי בשקט והוא הניד בראשו לשלילה.
״היא ישנה.״ הסביר והנהנתי בהבנה, הייתי מעדיפה שתהיה ערה בכדי שהוא יצטרך לחזור אליה כמו כלבלב פודל ולהניח לי לקרוא.
אחרי שאיפה ארוכה הוא כיבה את הסיגריה שלו שנהייתה קצרה עד כדי כך שהיה צריך להתאמץ בכדי להחזיק אותה.
״עכשיו אחרי שסיימת לעשן את הדבר שעתיד להרוג אותך אתה יכול להניח לי?״ ביקשתי בקול שקט ונינוח אך עוקצני.
״נראה לך?!״ הוא שאל במעין צעקה. ״אחרי שאת סוף סוף מתחילה לפתוח את הפה שלך? הוו לא…״ הוא אמר מתלהב והניח את רגליו על השולחן, מסכל אותן זו בזו.
״אתה מציק.״ קבעתי בעצבים וסגרתי את הספר כשהבנתי שאין מצב שאני הולכת להמשיך אותו הלילה.
״ואת סנובית.״ הוא קבע בחזרה למרות שאני בכלל לא, אני פשוט לא מחבבת אותו.
״יכול להיות.״ לא התווכחתי ומשכתי בכתפיי.
״את יכולה להיות טיפה יותר נחמדה, אני לא נושך.״ הוא אמר בציניות והעלה חיוך על פניו.
״אתה יכול להפסיק לשחק אותה נחמד, למען ה׳ אתה חבר של אחותי!״ אמר והנחתי את ידיי על ראשי בזמן שאני מתחפרת עם אצבעותי בתוך שיערי שעדיין היה לח.
״מה הקשר?״ שאל כלא מבין.
״היא הבן אדם הכי שטחי שאני מכירה!״ המשכתי לדבר בטון העצבני שלי וכשאמרתי את המשפט משהו בהבעת פניו השתנה, וזו לא הייתה הבעה טובה.
ערן העביר את ידיו על ברכיו כמה פעמים הלוך ושוב ואחר כך קם ממקומו.
״היה טוב לדבר איתך, למדתי שני דברים מהשיחה הזו,״ אמר ברוגז אך שמר על איפוק. ״את סנובית ואת יכולה ללכת כל בוקר ברגל מצדי, אני לא מעלה על המכונית שלי אנשים ששונאים את החברה שלי!״ אמר וקולו נהיה עצבני וצעקני ממילה למילה.
״לילה טוב טל שטרן.״ הוסיף בפעם האחרונה ונעלם.