I'll take care of you- פרק 31

"היי," מלמלתי חלושות וחייכתי לעצמי חיוך עצוב.
"מה קורה?" קולו של בן נשמע מעבר לקו הטלפון, אותו קול כמו באותם החודשיים אחרונים, עייף, שאנן ולא שמח לשמוע את קולי בכלל.
"אתה אצל דיאנה?" שאלתי וכרסמתי עור מת מסביב לציפורן שלי. מצאתי את עצמי עושה את הפעולה הזו בתכיפות גדולה יותר יותר, היו פעמים שפשוט פצעתי את עצמי.
אני לגמרי מתוסכלת. הוא לא מתייחס אליי בחודשיים האחרונים. דיאנה כבר בהריון מתקדם, חודש שמיני ליתר דיוק. ובכל יום שעובר בן שם יותר יותר בכדי לדאוג לה. אני גאה בו, שלא יבינו אותי לא נכון, אבל אני פשוט כל כך מתגעגעת לתשומת הלב שהוא נתן לי ולאהבה האינסופית שהוא הרעיף עליי. הוא הפר את ההבטחה שלו והזניח אותי.
אנחנו כבר חודש בתוך החופש הגדול ופגשתי אותו רק מספר פעמים מעטות בכל הזמן הזה וגם אז התנהגנו כמו שני זרים. לא משעמם לי, בחיי שלא. אני יוצאת מדי פעם עם נופר לים, הספקתי לסדר את העניינים עם מעיין, להשלים שעות שינה ולהדביק את הפער העצום שנפער ביני לבין קצב הסדרה שלי. אני פשוט מתגעגעת אליו.
"אני בדיוק בדרך חזרה הביתה," סיפר ותהיתי אם לבקש ממנו להיפגש.
"אתה תרצה אולי לקפוץ… או לאסוף אותי אליך?" שאלתי בחשש ודממה שררה בקו השני. "בן," נקבתי בשמו והוא המהם.
"אני עייף טל," אמר בחוסר סבלנות. כאילו העקתי עליו או כאילו אני נטל.
"לא מעניין אותי!" צעקתי לפתע. אפילו אני לא ידעתי שאני הולכת לצעוק ככה. הרגשתי כל כך דחויה מצידו שזה כבר חרפן אותי. חודשיים שהוא הודף אותי מעליו ומתנער כאילו אני עלוקה ולא חברה שלו.
בן נאנח ושתק לכמה שניות.
"המשפחה שלי עושה היום ארוחת ערב, תגיעי בשבע," אמר בכעס וניתק.
הרגשתי כל כך פגועה. פתאום אני אפילו לא יודעת אם בא לי לראות אותו.
״עוד הפעם?״ נופר עמדה במפתן החדר והנהנתי, היא נאנחה והתקדמה אליי.
״עד מתי תוותרי לו ככה?״ שאלה והתיישבה על המיטה שלי, משכתי בכתפיי והתהלכתי באטיות ברחבי החדר.
״גם ככה בכית לי כאן שעתיים ביום שהוא הודיע לך את זה ומאז את רק ממורמרת,״ הזכירה ונזרקתי על המיטה, עצמתי את עיניי והתחלתי לדמוע.
״בכיינולה.״ נופר ליטפה את שערי וחייכה חיוך מנחם.
״דיי נופר,״ ביקשתי והזזתי את ידה משערי. עד כמה שהיא מנסה להיות נחמדה לא הולך לה, היא לא בן אדם אמפתי, וחוץ מזה אני מדוכאת מדי.
״אוקיי רק ניסיתי.״ הרימה את ידיה בגובה הכתפיים. כשהיא נפרדה מערן ומיררה בבכי הכרחתי אותה לשלוח לו הודעה, לא קראתי לה בכיינולה ולא שמכיינולה.
״בסדר, את יכולה לצאת,״ פטרתי אותה מאחריות. שמעתי אותה נאנחת וקמה ממיטתי. תוך מספר שניות הדלת הייתה סגורה ונעולה ומיררתי בבכי שקט.

״היי אימא,״ אמרתי באדישות כשנכנסתי למטבח. היא התעסקה בהכנת ארוחת הערב, הפניתי אליה את לחיי והיא נישקה אותי.
״למה הפרצוף המבואס?״ שאלה והתיישבתי על אחד מהכיסאות.
״תשעה באב מתקרב,״ עניתי בציניות והיא גיחכה.
״שוב בן?״ שאלה והנהנתי. קברתי את ראשי בין שתי ידיי ונאנחתי.
״שוב הוא סינן אותך?״ היא שאלה ביאוש והנדתי בראשי כשאפי מתחכך בשולחן השיש.
״אז מה יש?״ ליטפה את גבי ונאנחתי.
״סתם, הוא הזמין אותי לארוחה משפחתית,״ סיפרתי והיא קימטה את מצחה.
״אז למה את ככה?״ שאלה באי הבנה.
״הוא הזמין אותי כי לחצתי עליו להיפגש, לא כי הוא רצה,״ הסברתי וכעס התחיל לגעוש. כשהסברתי לה למה בעצם הסברתי לעצמי שהוא לא רוצה לראות אותי.
״את תלכי?״ היא ליטפה את שיערי בידיה הרכות וריצדה בעיניי לאורך כל פניי.
״כן. אני חושבת,״ עניתי בהיסוס והשפלתי את מבטי.
״קדימה, לכי תתארגני אני אקפיץ אותך,״ הורתה לי ונשקה למצחי. חייכתי חיוך קטן וקיפצתי מהכיסא.

לאחר המקלחת התלבשתי במכנס ג׳ינס וחולצה קצרה שתתאים לארוחת ערב משפחתית אצל החבר שלי. ככל הנראה לא לעוד הרבה זמן. שזרתי צמה משערי הארוך וקשרתי אותה בגומיה. לא התאפרתי אלא רק מרחתי מעט וזלין על שפתיי שלצערי היו יבשות.
״מוכנה?״ אימא דפקה על דלתי בחיוך. הנהנתי ושתינו ירדנו ויצאנו מהבית.

״תודה אימא״ נשקתי ללחיה ויצאתי מהמכונית. השעה הייתה חמישה לשבע. פעם לא הייתי מתביישת להגיע אפילו חצי שעה מהמתוכנן ועכשיו אני מוצאת את עצמי מחכה מחוץ לדלת ביתם עד שהשעה תהיה שבע על השעון מאחר ואני די חוששת מתגובתו של בן.
כשהפאלפון הורה לי שהשעה שבע ודקה תקתקתי על דלתם ורחשים נשמעו מבעד לדלת. היא נפתחה ושושי חייכה אליי חיוך רחב.
״טל,״ היא קראה בשמי ונכנסתי. התכופפתי מעט וחיבקתי אותה.
״שוש,״ החזרתי וחייכתי, חיפשתי בעיניי את בן אך רק אבא שלו התקדם אליי.
״טל,״ אמר בסמכותיות ולחץ את ידי. חייכתי חיוך מנומס ולחצתי את ידו.
אף פעם לא אהבתי את אבא של בן, הוא תמיד היה קשה מדי, קר מדי ורשמי מדי.
״איפה… בן?״ שאלתי בתמיהה.
״בחדר,״ שושי ענתה באי נוחות כשפתיה מהודקות ועיניה משדרות עצב.
אביו של בן התרחק ונותרנו רק אני ושושי. היא התקרבה אליי בצעד אחד וקימטתי את מצחי.
״קרה משהו?״ שאלתי.
״בן בתקופה לא טובה. לא משנה איך הוא יתנהג או מה הוא יאמר, אל תוותרי עליו.״