אף פעם לא לגדול- פרק 1+2

אני ושאר ה"פאנקרו", אני ומייק על הסקייטבורד, צ'ארלי על הרולרבליידס, וטום ובקי רכבו על אופניים לפארק. זה היה נראה כמו יום שבת המושלם. הגענו לפארק מחויכים והתיישבנו: מייק ואני על הנדנדות, טום וצ'ארלי על המבנה של המגלשה ובקי על הצעצוע הקפיצי הזה שמנסה להיראות כמו סוס (ודי נכשל. ממתי יש סוסים צהובים, ירוקים וורודים?). כנראה למייק נמטס מהשקט אז הוא הוציא את הרמקול הנייד שלו מהתיק והתחיל לשים מוזיקה.
"איזה שיר לשים?" הוא שאל אותנו. בקי הציעה את here's to never growing up של אבריל לאבין וכולם הסכימו.
"שיט, שכחתי את הטלפון! זואי,אפשר את שלך?" הוא אמר.
"השארתי אותו בבית! אני אלך להביא אותו. 5 דקות אני חוזרת." אמרתי להם. הם נופפו לי לשלום. הגעתי לכביש וכמובן הסתכלתי שאף מכונית לא באה (אני פאנקיסטית, לא סתומה). עברתי את הכביש על הסקייטבורד שלי כשלפתע שמעתי רעש. לא הספקתי לזוז ופתאום.. הכל נעשה שחור.
-פרק 2-
כשהתעוררתי, הרגשתי נוראי. לא הרגשתי כמה חלקים בגוף שלי, ובשאר הרגשתי כאב. כשסוף סוף פתחתי את העיניים, ראיתי חדר קודר וקר. הבטתי ימינה, וראיתי את ההורים שלי יושבים על מיטת בית החולים שלידי.
"אמא? אבא?" השתדלתי לומר עם כל הכאב. "מה קרה?"
"מה שקרה זה שרכבת על הסקייובורד המפגר שלך ונדרסת." השיב לי אבא.
"וכעונש את לא תרכבי עליו יותר." אמרה אמא שלי.
"עונש? אני מקבלת עונש כי נדרסתי?" צעקתי, והצלחתי כי כבר התחיל להיות לי פחות כואב."אתם אמורים להגיד תודה לאל ולחבק אותי! לא לתת לי עונש!"
"העונש זה כי נדרסת בגלל הסקייטבורד." אמא שלי הסבירה לי.
"גם בלי הסקייטבורד הייתי נדרסת!" אמרתי לה."אבא, אל תגיד לי שאתה בעד כל זה!"
"סליחה חמודה,אבל אמא שלך צודקת." הוא אמר.
"תודה,טדי." אמא שלי אמרה לו.
"כן, תודה באמת." אמרתי בציניות.
"זואי, אולי הגיע הזמן שתתבגרי כבר?" אמא שלי אמרה לי.
"אתם ממש לא מכירים אותי. איך אתם מצפים שאני אקרא לכם ההורים שלי?" התעצבנתי. הם השתתקו. אבא שלי עמד להגיד משהו.
"אל תגיד את זה, טדי." אמא שלי גערה בו.
"לינה, מגיע לה לדעת." הוא אמר לה.
"לדעת מה?" שאלתי אותם
"את מאומצת." אמר אבא שלי.
"טדי!" אמא שלי צעקה עליו. אני פשוט הסתכלתי עליהם ושתקתי.
"זה הקטע שבו את צועקת מה ויוצאת מהחדר בזעם.." ניסתה לכוון אותי אמא שלי (שעכשיו מסתבר שהיא לא אמא שלי- אז אני רק אקרא לה לינה.)
"את חושבת שלא ידעתי? שלא חשדתי לשנייה?" שאלתי אותה. "כולם קוראים לי מאומצת. אנחנו לא דומים. וחשבתם שאני שכחתי כשהייתי בת 3 בבית היתומים ובאתם לאמץ אותי?"
"את.. זוכרת?" שאל טדי. הנהנתי. השתמשתי בכל הכוח שנשאר לי וצעקתי להם שיעופו מהחדר. הם יצאו בזעם ואז נכנסו מייק, צ'ארלי, טום בקי ולילי.
"זו-זו! מה שלומך?" אמרה צ'ארלי וחיבקה אותי.
"היי מיני." אמרתי לה. אנחנו קוראים לה מיני כי היא די נמוכה.
"למה הבאסה?" שאלה לילי.
"נענשתי כי נדרסתי." אמרתי בבוז.
"אחותי,לזה קוראיל לא פייר." אמרה בקי.
"בקי, אומרים קוראים. לא קוראיל." אמרה לה צ'ארלי. בקי די עולה חדשה והיא לא ממש יודעת עברית.
"נו, תתעודדי מותק. בואי נצא לסיבוב על כסא הגלגלים." אמר לי מייק.
"טוב.." אמרתי לו.
טום!" קרא. טום הרים אותי מהמיטה ושם אותי על כיסא הגלגלים. יצאנו כולנו להליכה במסדרונות בית החולים. כשהגענו לקבלה ראינו זוג בלונדיני מוזר שמתווכח עם הפקיד הם כל הזמן דיברו על אני רוצה לדבר איתה.. איפה היא.. בבקשה.. לבסוף הפקיד הצביע עליי והזוג הבלונדיני, שדמה אליי באופן מחריד, התקרב אליי וחיבק אותי. כל מה שחשבתי זה: מי אלה לעזאזל?