בלי להלחם.

את יודעת.. אני זוכרת את היום ההוא שהרגשתי חרא ובכיתי בלי סוף. ואז דיברת איתו בפלאפון ואמרת לו שאני מקולקלת ושהעיניים שלי נוטפות, כאילו בצחוק. ואז תיקנת אותי והעיניים שלי כבר לא נטפו..
אז תדעי שעכשיו העיניים שלי נוטפות כבר יומיים ואין מי שיתקן אותי. אני מידי מקולקלת..
משהו מקולקל בי. ולא במטפורה. את יודעת… בשיר ההוא, שאני תמיד בוכה בגללו, יש משפט שאני לא מפסיקה לבכות בגללו עכשיו. בשיר let her go.
הוא אומר maybe one day you will understand why, everything you touch all it die…
וכשאני חושבת על זה, כל דבר שנגעתי בו מעולם נהרס. אם זו עטרת, אם זו את, אם זה דניאל, ם זה אמית, או איתי. הדבר היחיד שלא נהרס לי זה קובי. וגם זה כי הוא לא וויתר עלינו. ואולי בדבר אחד צדקת, שאני לא חושבת על מה שאני עושה. בכלל לא. ואני מנסה לתקן. אבל זה הכל יותר מידי קשה בשבילי. ואני שונאת את עצמי כל כך עכשיו. כי עשיתי כל כך הרבה טעויות שאפילו את לא יודעת. שאין אחד בעולם שיודע. חוץ ממני ומאבא שלי שבשמים. ומפעם לפעם אני שומעת את השיר הזה ומבינה כמה הוא ממש מילה במילה אומר אל מה שאני מרגישה. הוא אומר שאת יודעת שאת מתגעגעת ואוהבת רק כשהיא או הוא הולך. וכן, אולי כעסתי עלייך כל גל מה שקרה עם קובי. והרגשתי שאת שונאת אותי מאז. ושלקחת צעד אחד אחורה. או יותר מאחד. כמה, אפילו. וכעסתי מאוד, על זה שלא פיגנת, ועל זה שלא אמרת לי שהיה בינכם קטע. ועל זה שהתעקשת לומר שזה לא מציק לך אבל מצד שני רק התרחקת, למרות שידעת שאם רק תאמרי לי שזה מציק באיזושהי צורה, הייתי חותכת את זה אבל התעקשת שלא, וגרמת להכל לההרס.
את יודעת מה? יכול להיות שאת צודקת בהכל. ולהגיד שאת חסרה לי יותר מהכל אני בכלל לא צריכה כי זה פשוט ברור. אבל זה לא כאילו את כל כך צדיקה אה?!.. כל העקיצות המטומטמות האלא שלך. שכאילו במסווה של צחוק, אבל באמת לכל מילה יש כוונה מאוד מאוד עמוקה. "הוא נהיה ממש מכוער בזמן האחרון" או כששואלים אותי כמה זמן אני וקובי, בכל פעם את חייבת לקפוץ ולומר שאת ובר כבר חצי שנה. ובכל פעם שאני מספרת על זה שלא ראיתי את קובי המון זמן את חייבת לומר ש"לך ולבר זה בחיים לא קרה", אבל את חייבת, חייבת להבין שאני לא מנסה להיות כמוך וכמו בר. את ובר יפים כל כך. משלימים אחת את השני במיליון דרכים. ומבחינתי גם אני וקובי זה קשר מהממם. שלא ברור בכלל שאני והוא נתחבר כי אנחנו שונים בכל כך הרבה דברים ובכל זאת אנחנו ביחד חודשיים אז אוחיי זה אומר משו? שוב, אני לא משווה אותי אליכם כי זה שתי סוגים אחרים של קשר. ומבחינתי שתיהם מהממים. ואף פען לא באתי ואמרתי לך קובי עושה חי ככה וככה ובר לא. ואת אומרת שנפגעת, את חושבת שזה לא פוגע ומעצבן? ובנות, הצבועות ביותר שיהיו, כאלו שגם אני שונאת, שמעו מה אמרת ובאו ואמרו לי לא מחרפן אותך שהיא מדברת ככה? ובכל פעם אמרתי להם שיפסיקו לדבר, כי זה לא מעניין אותי, ואם זה יציק לי, אני אלך ואגיד לך. אבל דוגרי? כן. זה מציק. זה ממש מציק.
ופתאום אני כל כך מצטערת שאת מכירה אותי כל כך טוב כי כמו שאת יודעת להרגיע אותי את יודעת לדפוק את החיצים שלך במקומות הכי כואבים. ואת משחקת אכזרי ומלוכלך. ואולי אני לא חושבת על מה שאני עושה, נכון. אבל את בכלל לא צריכה לחשוב, כי ממילא אל לא תתחרטי על כלום אחרי זה. כי הרגשות שלך קבורים איפה שהוא עמוק יחד עם התמונות של האולטרסאונד שלך.
ואיך מחברה כל כך טובה, תוך פחות מיומיים הפכת להיות הכי אכזרית שיש?? ואני מנסה כל כך, לתקן את הכל, ללכת על קצות האצבעות לידך, לברור כל מילה, ואני אומרת לעצמי עוד מעט, עוד מעט זה יעבור ונחזור להיות כמו קודם. אבל זה חודשיים כבר, שאני מנסה וזה מתחיל כבר לעייף מידי. בוררת כל מילה כדי לא לפגוע בך, אם את בכלל עוד יכולה להרגיש משהו.
ואמרתי לך בתחילת שנה בריב הראשון שלנו, שאני רוצה להיות חברה כל כך טובה שלך, שכשנריב תרגישי בחסרוני. ושלא תחליפי אותי בשניהה בבת אחרת.
את בכלל עוד זוכרת אותי? זוכרת את הזמן שלנו לםני בר וקובי? איך היינו קרובות? 90% מהזמן היינו יחד. זוכרת את הקטעים שהיינו יושבות אצלך בפלאפונים עם שירים מהאטיוי והייתי חופרת לך איזה שיר זה? שהיינו הולכות ברחוב והייתי מתעצבנת שאת הולכת מהר? שהתווכחנו בכל פען על זה שאני מבזבזת עלייך בנרגילות? כל השיחות שלנו? הדרכים המטומטמות שלנו להרגיע אחת את השנייה? והזמנים במחוייבות, שהיינו הכי ביחד? וימי שישי אצלך כשהיינו צוחקים על הפיגור של בובספוג? זה בכלל עוד חסר לך?
כנראה למרות הכל, ולמרות שאמרת שאני החברה הכי טובה שלך, אני עוד אחת מאלא שאמרת. שברגע שאת רבה איתם את מוצאת מישהו אחר במקומם, ותוך שנייה את כבר אחרי זה.
אז אני לא, את באמת היית האדם הכי קרוב אליי. אני לא יודעת מה לגבייך, אבל זה מה שהיה לגבי. וכן. קשה לי שרבנו. וכן. את חסרה לי.
כנראה שלא הבנתי נכון מה הלך כאן.
בכל אןפן, אם זה היה מכתב אמיתי כנראה הייתי שורפת אותו עכשיו כדי שלעולם לא תראי אותו אבל זה לא. אז כנראה שאני אכנס עוד יום יומיים ואמחק אותו. בנתיים את עדיין חסרה לי. ואני שמחה שלעולם לא תדעי את זה כי כנראה שממילא זה לא ישנה לך כלום..וגם בגלל שאם היה לי מספיק כח להלחם עלינו הייתי אומרת לך את כל זה ולא כותבת את זה פה.. אבל כמו שאני מכירה אותך זה ממילא לא יעזור שאני אלחם. כי ממילא כבר התייאשת ממנו. למרות שזה הכי קשה לי בעולם לתת לזה להחליק בין האצבעות בלי לסגור את היד חזק חזק ולשמור את זה פה.
ואם את ממילא לא הולכת לראות אותו, אולי זה המקום לומר שאת מזמן לא חברה שלי, בשבילי את כבר אחות. ומי כמוני יודעת, אחיות רבות לפעמים, כסחים של החיים, ובסופו של היום תמיד הם חסרות אחת לשנייה. ואני לא יודעת אם אני בכלל עוד חסרה לך, אבל גם אם לעולם לא תשני את הדיעה שלך, תדעי שלעולם תהיי חסרה לי.
ואני יודעת שאם זה היה מכתב אמיתי והייתי שולחת לך אותו היה לך המון מה להגיב. ואני כל כך שמחה שאת לא הולכת לראות אותו. כי כנראה שפה כבר שום דבר לא יעזור.
בכל אופן, אחלה שבת שתהיה.