ג'ואי מארס -פרק 1

"ג'ואי מארס צא מהכיתה עכשיו!" נשמע קול צועק. ניערתי את ראשי ופרעתי את שיערי. לא הייתי בטוח שמדברים אלי.
"ג'ואי מארס, אני אגיד בפעם השנייה, עוף מהכיתה עכשיו". עכשיו כבר היה ברור שמדובר עלי. נעמדתי.
"סליחה אדון דארק, לא עשיתי שום דבר" אמרתי בקול כמה יותר ערני שהצלחתי לאמץ.
"בדיוק. חוץ מלנשום נשימות כבדות ולהצחיק את כל חברי הכיתה" נזף בי דארק. "על מי אתה חושב שאתה עובד? אתה ישנת" סיכם והצביע לכיוון הדלת.
אספתי את חפצי ויצאתי מהכיתה עם התיק על גבי.
לא הייתי מופתע. דארק שנא אותי. הייתי תמיד נכשל בשיעורים שלו. הייתי תמיד נכשל בכל השיעורים בעצם, אבל אצלו תמיד באופן מיוחד.
הלכתי לשירותים וזרקתי את התיק בפינה. הבטתי במראה ושטפתי ידי. העברתי אותן בעדינות ברעמת שיערי השחורה ופרעתי אותה שנית.
הבטתי מספר דקות בהשתקפותי וחייכתי. זמן רב לא הבטתי בעצמי ככה.
גופי השרוכי והארוך, עיני הירוקות והסוערות, שיערי השחור והפרוע, וגבי המעט כפוף.
שחיף. תמיד הייתי כזה.
שלושה שמיניסטים מפחידים נכנסו לשירותים ואני מיהרתי לצאת.
הייתי עייף. בלילה הקודם עבדתי עד השעה 4 לפנות בוקר, ולא נרדמתי עד 5. ישנתי שעה בכל הלילה.
הבטתי במערכת השעות מחוץ לכיתה. אם אני אלך עכשיו אני אפספס בסך הכל שעתיים מתמטיקה, חשבתי והייתי מרוצה, לכן מיהרתי לצאת מהבניין. התחלתי מסמס ללוקאס ואיימי שאני יוצא, אך קול גבוה מנע ממני לצאת מהמבנה.
"גואי מארס! ג'ואי חכה!" נשמעה צעקה, השימוש בשם משפחתי הסגיר את העובדה שזה אדם מבוגר, והקול הגבוה הסגיר את העובדה שזו אישה. גברת לדוויק. המנהלת, במקרה אימו של לוקאס, חברי הטוב.
הקשר ביני לבינה היה מביך ביותר. הייתי החבר הכי טוב של הבן שלה, אבל ביליתי במשרדה בערך זמן כפול ממנו.
הסתובבתי. היא הגיע אחרי כמה דקות מתנשפת לאחר ריצה קצרצרה במסדרון.
"לאן אתה חושב שאתה הולך?" שאלה בטון בוחן.
"הביתה גברת לדוויק". לא שיקרתי לה.
"ומה עם אדון טורטק שהכין שיעור שלם? הוא אמור לחכות לך?" שאלה. גם טורטק לא סבל אותי.
"הוא יחיה בלעדי, אני אחזור מחר" עניתי והסתובבתי ללכת. היא כחכחה בגרונה.
"כן גברת לדוויק?" שאלתי חסר סבלנות.
"מה לעזאזל לוקאס מוצא בך?" מלמלה, היא לא הייתה מרוצה מהחברות ביני ולבין לוקאס, וגם לא שמרה על זה בסוד, אבל התעלמתי ממנה. אם אני אחיה רק לפי מה שאנשים חושבים עלי החיים לא יהיו מעניינים במיוחד.
"אני ולוקאס חברים ותיקים, הוא מוצא אצלי חופש, מה שהוא לא זוכה לו בבית שלך, גברת לדוויק" עניתי, כבר מתתי להגיע הביתה, לכבות את האור ולהדליק מוזיקה, ולהרדם. לישון ולברוח מהכל.
"ללוקאס יש והיו חיים נהדרים גם לפני שהגעת, אדון מארס הצעיר" כעסה הגברת.
"מצטער, אבל לוקאס היה הילד כאפות הכי גדול בעולם לפני שהגעתי, שאלת- עניתי, אני יכול ללכת עכשיו כי כבר נשבר לי מהמקום הזה ואני בסך הכל רוצה ללכת לישון?" שאלתי בעצבים.
כבר לא שלטתי במה שיוצא לי מהפה.
"ג'ואי מארס! כדאי לך מאוד לשפר את ההתנהגות שלך, ותוסיף לעצמך שעות שינה במקום להשתובב ברחובות! אתה נשאר לשעתיים מתמטיקה, ועוד שעתיים של ריתוק! זה ברור לך?" היא צעקה.
היא תמיד צעקה בסופו של דבר בשיחות שלנו.
הסתובבתי ושלפתי אצבע שלישית לעברה.
"אני בבית, דברי עם ההורים שלי מצידי, גברת לדוויק היקרה, ותמסרי ללוקאס לדבר איתי." צעקתי במהלך המסדרון ויצאתי מבית הספר.