המהפך.

שנה.
שנה בדיוק.
15/9/2013- 15/9/2014 שנה.
365 ימים.
שינוי כל כך עצום!
כל כל עצום!
לפני שנה הייתי במקום אחר.
במקום גרוע.
בכי, דמעות, שנאה עצמית, שנאה תמידית.
האנשים שעשו לי רע היו לידי. האנשים שאהבתי היו פגועים. האנשים שרציתי היו רחוקים… רחוקים.
געגועים מלאו את ליבי, געגועים. עצב שורף, שורףףף!!!
דמעות רותחות ירדו מעיני. יום יום, שעה שעה.
שנאתי את עצמי, שנאתי את העולם, שנאתי את האנשים, שנאתי את המשפחה, שנאתי את הדת, שנאתי את הבצפר, שנאתי את הכל כוסמאקק את הכללל!!!!
כעס… וואי. כל כל הרבה כעס.
כעס עליה, שלקחה לי אותו.
כעס עליו, שהתעלם ממני.
כעס על החברות, שלא ידעו להעריך.
כעס על המשפחה, שלא ידעו להבין.
כעס על הדת, שלוקחת ממני הכל.
אפילו…
אפילו קצת כעס על אלוקים, שמביא לי רק צער.
במשך שנה שלמה הרגשתי רעע… כל כך רע… כל כך רע אלוקייייםםם!
הייתי שונאת לקום בבוקר.
שוב פעם לקום לראות את האנשים האלא שעושים לי כל כך רע,
שוב לקום ולשים על הפרצוף הזה חיוך מזוייף ינעל העולםם חיוך מזוייף שאני כל כך שונאת.. כל כך שונאת..
365 ימים עברו.
עברו כמו פצע כואב, כמו משהו חסר, כמו דם שנוטף, כמו כאב צורב, כמו דממה שצורחת, כמו מבט שנועץ, שדוקר, שמכאיב… פאאאאק, כל כך מכאיב.- עברו ככה, אבל סוף סוך עברו.-

15/9/2014
קמתי היופ בבוקר, עעייפה, כרגיל. אין משהו מיוחד.
התארגנתי לבצפר, חייתי את החיים.
הסתכלתי בפאלפון
בום
ה15/9
זכרונות… וואי וואייי כמה זכרונות כמההה!!!
זכרונות כואבים.. כל כל כואבים… כל כךך כואבייםם כוסאמממק!.

הימים של השנה הקודמת טסו, אבל טסו לי מול העיניים.
כל הפעמים שבכיתי- והיו הרבה כאלה.
כל הפעמים שחשבתי לברוח- והיו כאלה בכמויות
כל הפעמים שכל כך, כל כך רציתי למחוק את הראש… כוסאמק למחוק את הראש…-וזה קרה כל כך הרבה פעמים…
כל הפעמים ששנאתי את עצמיי..
עברו לי מול העינים….
עברו? רצו!!
רצו? טסווו!!!

ואז…
אז קמתי, הסתכלתי במראה, איפה אני היום? איפה אני היום?
והתחלתי לצחוק.
זה התחיל בחיוך קטן.
והוא התרחב.
ונהפך לצחוק עדין.
ואז לצחוק מתגלגל.
ולצחוק חזק.
ואז רציתי לצרוחח מרוב שמחה.

איפה אני היום?
חיוך, אהבה עצמית, אהבה תמידית.
אנשים שעשו לי רע כל כך רחוקים, האנשים שאני אוהבת כבר התפייסו, אנשים שרציתי בעבר כבר חזרו והתרחקו שוב, והפעם מבחירה שלי.
פיוס, עם כל כל הרבה אנשים.
פיוס איתה, כבר וייתרתי על זה שלקחה לי אותו.
פיוס איתו, כבר פתאום לא כל כך חשוב לי שהוא יתייחס.
פיוס עם החברות, כי למדתי לא לתת את כולי.
פיוס עם המשפחה, התחלתי להבין אותם, הם התחילו להבין אותי.
פיוס עם הדת, למדתי לשלב.
ואפילו…
אפילו עם אלוקים, למדתי לקבל את הרע כמו את הטוב. למדתי לחיות את החיים.
פתאום כיף לי לקום בבוקר!
פתאום החיוך שלי הוא אמיתי.
פתאום אני כבר מחכה ליום הבא.

635 ימים
15/9/2013- 15/9/2014
המהפך.