המורה ורה

עוד כשהיתה ילדה, בבית הספר היסודי, בשכונה, המורה ורה, היתה מספרת כל יום , במשך כל השנה כמעט , ולא רק כשמציינים את יום השואה, את קורותיה , באותם ימים שחורים , וקורות העם היהודי בימים ובשנים של השואה.
ורה היתה ילדה בהירת שיער ונראתה ממש ארית, כך שיכלה בלי בעיות בכלל לצאת ולבוא כאוות נפשה. ההורים שלה היו שולחים אותה לחטט בפחי הזבל של התושבים … והיא היתה חוזרת עם שלל של רבע לחם יבש וקצת נקניק שאיזה חתול החל לכרסם… קליפות של תפוחי אדמה תמיד היו בשפע וגם של תפוחי עץ. ורה סיפרה. הילדים … היו מרותקים . הסתכלו על ורה , אשה צעירה, יפה ופורחת , כאילו אימי השואה בכלל לא נגעו בה. התמונות בשחור לבן, שראו ביומני הקולנוע, של האנשים העצובים,שהולכים שחוחים , אוחזים במזוודות,מכורבלים במעילים כבדים וכובעים חמים, זאטוטים נשרכים אחריהם.אלה תמונות שלא היו קשורות בעיניהם הילדותיות למורה היפה , התמירה שכל יום היתה מופיעה בשמלה או בחצאית וחולצה תואמת , ,תמיד לפי צו האופנה, צפרני ידיה משוחות בלק אדום מבריק וצמיד זהב זק מעטר את אמת ידה.
ורה עלתה לארץ , אוד מוצל. כל משפחתה נספתה . מסתבר שהיה לה מזל גדול . בדיוק כשכל בני משפחתה עלו לרכבת, מישהו, יד הגורל אולי , דחף אותה והיא נפלה מהרכבת. אשה מבוגרת שעברה במקרה אספה אותה אל ביתה ושם היא נשארה מ וחגנת עד שנגמרה המלחמה.
אולי בעצם ורה לא ממש סבלה , אבל את סיפורם של אנשי הגטו, היא זכרה ונצרה בליבה .
את ילדי ישראל, ילדהי השכונה , ילדים צברים שנולדו בארץ ישראל הישנה והטובה , הסיפורים האלה היו מעציבים ומרטיטי לב. ורה היתה מספרת , איך האשה המבוגרת שמצאה אותה , הגנה עליה כמו בת.הורתה לה לא לדבר עם אף אחד . להיות זהירה , והכי חשוב לבקר איתה כל יום ראשון בכנסיה.בבית הספר היא היתה הילדה היהודיה היחידה. ואף אחד לא ידע . אסור שיידעו . היא רוב הזמן היתה עצובה. התגעגעה מאד להוריה ולאחיה. היא חשבה מה קרה להם? לאן הם נסעו ברכבת העמוסה ההיא ? ואולי הצליחו להינצל…אולי יד הגורל אחזה גם בהם והשאירה אותם בין החיים ?
עוזי, שישב בשורה האחרונה בכיתה, כי היה הילד הכי גבוה , אבל הוא היה גם הכי חרוץ. הוא היה אנציקלופדיה מהלכת, ככה אמרו עליו, תמיד. והוא הצביע , כשעשתה המורה אתנחתא קלה , והמשיכה ללמד אותם חשבון . כי הרי בשביל זה בעצם הם באו לכתה…
"עוזי" כן >ענתה
המורה .
"מורתי ,רציתי לשאול אותך, באותם הימים כשעלתה המפלגה הנאצית לשלטון, לא שמו לב האזרחים שאיש מופרע עומד בראשה ?"
"שאלה טובה עוזי , בהתחלה לא הבינו כלכך , כי אדולף היטלה הבטיח הבטחות גדולות,הוא יחזיר את הכבוד האבוד של גרמניה ויכבוש מדינות ויחסל את היהודים ויהיו עבודות לכולם ולא יהיה רעב ומיתון בארצם."
ואז המשיכה ללמד את לוח הכפל.
הם היו ילדים , וזה היה מזמן. אחר כך קראו את הספר "100 ילדים שלי" ולמדו על יאנוש קורצ"ק,ועל מרדכי אנילביץ', והמורה ורה המשיכה בסיפורה והם ידעו כמעט הכל, וכשילד זרק לפח כריך שלא מצא חן בעיניו, היא היתה מביטה בו במבט מזרה אימים, והוא היה רץ לפח ושולה את הכריך העטוף , ויושב לאכול אותו כאילו הוא היה "שם" וחש רעב. ורה היתה מסתכלת ומחייכת את חיוכה הטוב.
למרות כל מה שעברה ורה, היא שיקמה את עצמה, חזרה לחיק היהדות , עלתה לארץ ישראל , עברית למדה בקיבוץ לוחמי הגיטאות ומשם הדרך היתה קצרה להוראה.
ורה עכשיו בת תשעים. בהירת מחשבה. עדיין זקופה.
לעולם לא תשכח את השנים ההן.