ליותם.

ליותם.

אוקיי… זה די מוזר, אני מניחה, אבל היי, מטלה זאת מטלה. אתה בטח די מבולבל כרגע, אל דאגה אני מיד מסבירה… התבקשתי, במסגרת קורס מסוים שבו אני משתתפת, לכתוב מכתב לאדם כולשהו, במכתב צריך להיות כתוב משהו שתמיד רצית להגיד לאדם זה, אך אף פעם לא אמרת. אולי רצית להגיד לו סליחה, ואולי להגיד לו תודה ואולי סתם רצית לשתף עמו איזו מחשבה…
ו… טוב, כמובן שמיד קפץ לראשי השם שלך. לא אשקר לך, בהתחלה די התחמקתי מזה, ואני מניחה שכבר הבנת לבד למה… אבל, טוב, צריך להתחיל.. אז קדימה..

וואו רגע, מאיפה להתחיל?
"תתחילי מההתחלה" ככה תמיד היית אומר לי, בכל פעם שהיה לי משהו שבו הייתי רוצה לשתף אותך.. תמיד הייתי מסתבכת, ושואלת אותך, "רגע, מאיפה להתחיל?" ואתה תמיד היית עונה לי עם חיוך על פניך, "תתחילי בהתחלה, ותמשיכי עד שתגיעי לסוף: אז תעצרי", זה היה ציטוט אהוב במיוחד עליך מהמחזה אליס בארץ הפלאות…
טוב, די גאיה! פוקוס! את צריכה להתרכז.. זהו, נגמרו כל ההתחמקויות. די.
אוקיי, הנה אני מתחילה.

אז קודם כל, ולפני הכל – רציתי לבקש ממך סליחה.
יש לי כל כך הרבה דברים שבגללם אני רוצה לבקש ממך סליחה, כל כך הרבה. אבל צמצמתי את הרשימה הארוכה שהייתה בראשי לשתי דברים בלבד.
הדבר הראשון הוא… אוף אני לא יכולה. אני כותבת את זה עם דמעות בעיניים. אבל די, אני חייבת כבר לסיים עם זה. אני לא יכולה עם כל הכאב. אני רוצה כבר להוריד את האבן הענקית הזאת שיש לי על הלב, אני לא יכולה יותר עם העננה השחורה הזאת שחגה מעל לראשי, אני רוצה לגרש אותה. היא כבדה מידי בשבילי..
אוקיי, הנה זה בא, אני רוצה לבקש ממך סליחה על כך שאני אחראית לעזיבתך. כן, אני יודעת שאני לא האחראית הראשית לעובדה שהלכת, אך יש לי חלק נכבד בעובדה זאת, הרי בגללי היית איפה שהיית.
זה קרה בדיוק לפני שנה, זוכר? סתם עוד יום סתמי ומיותר בעליל… הייתי קצת מבואסת, אתה זוכר? הילד שאז אהבתי והילדה ששנאתי בדיוק הפכו להיות חברים באותו היום, וקצת נכנסתי לדיכאון קל בגלל זה. ביקשת שתלווה אותי, בגלל שהייתי בדיכאון ולא רציתי ללכת לבד, ואתה, כמו תמיד, הסכמת. כי כזה אתה, אדיב ומתחשב. אבל כמובן שלא הסכמת מיד, "לא גאיה, אל תעשי לי את זה! בבקשה ממך, הרי את יודעת שאסכים, ואני צריך לאסוף את אחי מהגן עוד מעט", אמרת לי. אבל אני, ברוב טיפשותי, המשכתי להתחנן, "נו בבקשה לווה אותי!!! ואז תוכל לחזור ולקחת את אחיך מהגן"
"אבל הבית שלך זה בקצה אחד של העיר, והגן של אחי זה בקצה השני"
"נו בבקשההההה" התחנחנתי אליך,
"טוב נו.. אוף איתך ועם הכושר שכנוע שלך" הסתכלת עלי במבט כועס, אך די משועשע, ולא עבר כמה שניות ושנינו פרצנו מצחוק, והלכנו לעבר הבית שלי.
נשמע מצוין עד עכשיו, נכון? גם אני חשבתי. חשבתי שזהו סתם עוד יום, עוד יום סתמי למדי בחיי. ואז זה קרה, הרגע ששינה את הכל. הרגע שהפך את כל עולמי. אני זוכרת כל פרט ופרט מהיום ה"סתמי" הזה, כל פרט שאז חשבתי שהוא שולי פתאום קיבל משמעות אדירה. כל פרט ולו הכי קטן שבניהם.
בדרך הצחקת אותי, וכמו תמיד הוצאת אותי מהדיכאון הקל שהייתי שרויה בו, דיברנו על דא ועל הא…
ואז אני זוכרת שהגענו לביתי, הסתכלת בשעונך, זה שקניתי לך ליום הולדתך, או יותר נכון ליום ההולדת של שנינו, אני זוכרת שפעם אהבתי את העובדה הזאת שנולדנו באותו היום, אתה היית יותר גדול ממני בהפרש של חמש דקות, כמו שאהבת מאוד להזכיר לי, היום עובדה זו גורמת לחיוך מר על פני, בכל אופן, הסתכלת בשעונך, ופניך החווירו, "אוי לא, הגן…טוב גאיה, אני מצטער אבל אני חייב לזוז," ולפני שהספקתי אפילו להגיד בי, כבר צפיתי בגבך מתרחק ממני בריצה, תמיד היית טוב בזה, אהבת את זה, ואני אף פעם לא הבנתי מה אתה מוצא בריצות, אבל ניחא, רצת כמו שלא רצת בחיים, ואז.. אז זה קרה, בשעה שעליתי לביתי מבלי לדעת מה עומד לקרות לך… אם רק הייתי יודעת אז, אם רק הייתי יודעת, הייתי רצה אחריך, למרות שאני לא סובלת לרוץ, הייתי בשבילך רצה הכי מהר שאני יכולה, לא מפסיקה לרגע, הייתי עושה הכל בשבילך. אתה רצת בכל כוחך בכדי להספיק ולהגיע בזמן לגן של אחיך, אני מניחה שבגלל זה עברת את מעבר החצייה במהרה, מבלי לשים לב לתנועה, אתה בכלל לא היית אמור להיות שם אילולא אני, אתה היית אמור להיות כבר בגן של אחיך, אבל לא, אני הייתי חייבת להיות אנוכית. אני כל כך מצטערת. מכל לבי אני מבקשת סליחה, סליחה שבגללי אתה הייתה במעבר החצייה, סליחה שבגללי אתה רצת ולא שמת לב לתנועה, סליחה שבגללי עזבת.

טוב, אז זאת הייתה סליחתי הראשונה, ועכשיו הגענו לשנייה. אני מצטערת שלא יכולתי להגיע לטקס הפרידה שלך, פשוט לא יכולתי, כי אז.. אז הכל היה הופך לאמתי, אז כבר לא הייתי יכולה להתחמק. אם הייתי הולכת הייתי מאבדת כל תקווה שתחזור, הייתי סוף סוף מבינה שהלכת לעד. ו.. אני פשוט עדיין לא מוכנה, עדיין לא מוכנה להיפרד סופית ממך. קשה לי, אתה מבין, נכון? אם אלך לטקס הפרידה שלך, לא יכולתי להיפרד ממך. סליחה שלא הלכתי. זה פשוט היה קשה מידי, אני לא יכולתי, ואני עדיין לא יכולה. גם לא השנה. השנה כמובן יש שוב את טקס זה, וגם השנה לא אלך. אולי אנסה בשלישית שנה הבאה. בינתיים זה פשוט קשה מידי בשבילי. קשה לי להודות שאיבדתי אותך.

אתה יודע, פעם אחת, לפני כמה שבועות, סתם שמתי עלי זוג אזניות ופשוט הלכתי, בלי יעד מוגדר, פשוט הלכתי והלכתי, ככה סתם. נתתי לרגלי לסחוב אותי. בטח זוכר אתה, שעושה זאת אני לפעמים, סתם ככה הולכת לי ברחובות, בין כל הבתים. ונחש לאן הובילו אותי רגליי? ניחשת נכון, לבית הקברות. כל מה שהייתי צריכה לעשות, זה לעבור את השער הגדול והמאיים, ולחפש את שמך. אך אני לא יכולתי, זה היה יותר מידי, ברגע שהבנתי איפה אני – ברחתי משם בריצה. כי כמו שאמרתי, אני עדיין לא מוכנה להכיר בלכתך.

יודע מה, אספר לך עוד דבר, זוכר שבאותו יום גורלי, שלווית אותי לביתי, היה מזג אוויר קריר, והיה לי קר מאוד, אז אתה, ג'נטלמן כתמיד, הבאת לי את הז'קט שלך, שאתחמם. מרוב המהירות שבא עזבת כשראית שאתה מאחר – שכחת לקחת את הז'קט שלך ממני. ו.. טוב.. הוא עד היום נשאר אצלי. תלוי לי בארון. מבלי שאף אחד ישים אותו. ניסיתי לזרוק אותו, כמה וכמה פעמים, אך לא יכולתי. כי לפעמים, אני מקווה, (וכן, אני יודעת שזו תקווה מטופשת וחסרת תכלית בעליל) שתחזור יום אחד, ואחזיר לך את הז'קט שלך, וכן אני יודעת שזה דפוק, שזה מפגר ושזה טיפשי כל כך, אבל אני מקווה שיום אחד אשמע שוב את אמי צועקת, "גאיהההה, יותם כאן", משפט ששמעתי פעמים רבות כל כך, אני מקווה שאראה שוב את פניך, שאריח שוב את ריח, שארגיש שוב את מגעך, שפשוט… אני שוב אראה אותך. שתבוא במיוחד בשביל לקחת את ז'קט. ש.. ש…
אוףףף תחזוררר כבר. אני פשוט לא מצליחה להודות, לא מצליחה לגרום לעצמי להגיד את המילים הללו, אני לא חושבת שאי פעם אמרתי או כתבתי את המילים האלו.

אני חושבת שאולי הגיע הזמן. הגיע הזמן להודות באמת, להודות שאתה, עם כל הכאב שבדבר, לא תחזור. להודות שאתה הלכת. להודות ש.. שמתת. שנהרגת כאשר רצת אל עבר הכביש ומכונית פגעה בך. מסתבר שבסופו של דבר מכתב זה הוא לא רק מכתב של סליחה, אלא הוא גם מכתב של הודאה.
הוא מכתב בשבילי, שיעזור לי להודות סוף כל סוף באמת הנוראה. מכתב זה יעזור לי להפסיק להכחיש, יעזור לי לקבל את מותך, ואולי אפילו יעזור לי בשנה הבאה להצליח וללכת לטקס הפרידה שלך, טוב נראה לי שהגיע הזמן שאקרא לטקס זה בשם היותר מקובל – אולי בשנה הבאה אצליח ללכת להלוויה שלך.

אתה יודע שאני אתאיסטית. שאני לא מאמינה שיש אלוהים, ושאני לא מאמינה שיש גן עדן, אבל בשבילך, בשבילך אני אאמין. כי הורגת אותי המחשבה שזהו. עכשיו אתה כלום. שפה נגמרו החיים בשבילך. אני רוצה להאמין שאני טועה, ויש אלוהים והוא שומר אליך שם למעלה. אני רוצה להאמין שאני טועה, ואתה עכשיו בגן עדן עם כל המלאכים עושה מסיבה…

ודבר אחרון. חשוב לי שתדע ש, תמיד אוהב אותך, תמיד אתגעגע אליך, ותמיד אחכה לך שתחזור.

אוהבת הכי בעולם – "אחותך התאומה" גאיה