אי הסתפקות

שלושם העבירו אותי מקום, בין ילדה נחמדה בשם מאיה, לבין אדם. שהוא צמחוני מאוד מצחיק ונמוך וקטן שכיף להציק לו. אבל זו לא הבעיה. אלא הבעיה היא- זה האזור. בכיהת שלנו יש כמה אזורים. הכיתה שלנו מסודרת במין ח' כזו. ריבוע חסר צלע (איפה שהלוח). אז החלק שפונה אל הלוח- לרוב שקט יותר, באמצע יש את הילדים המרעישים הומקובלים- בוצדדים, בפינות- יש כי הרבה עניין. אז אני בדיוק בכזו פינה. יוצרת זווית ישרה בין בן לבת. בין מתן לספיר. שהם חברים.
אבל זהו.
זה שאני חייבתי, ומתכחש לעובדה שנאי מחבבת אותו עכשיו, את מתן. ואת הבעיה. היום- אלרח הלמודים- כשנכסתי לכיתה, לקחת את הדברים שלי ולעבור לחדר מורים- לשיעור ספרות אנגלית- ראיתי את שניהם. היא רקעה ברגליה בילדותיות וקראה "די, נו!איזה שאלות קשות יש בדף הזה! סתם מעצהנת זאתי שנתנה כם את הדף הזה בחשבון!"
"מטומטמתיקה" תיקנתי אותה חרש, אבל היא שמעה אותי. הכנסתי את "מלאך מבני" ואת הקלמר שלי, ירוק עם כבשים ועליו כתוב " אירלנד" באנגלית. היא בעטה בכיסא שה, שסירב לזוז, ורק חרק. היא הביטה במתן בעיינים מלאות בבקשה. הוא חייך את החיוך החמוד שלו, של "טוב, זו ברירת מחדל" אבל יש בו גם שעשוע, ומבוכה… אי אפשר לתאר את זה. הקיות השחורות שלרוב מתח לעיניו מתקפלות פנימה ועיניו הגדולות הוחומות טיפה מצתמצמות. אבל עדין הן נוצצו בשעשוע שלא נמצא כאשר הוא מתנהג "אדיש".
"די נו!" היא אמרה בקול חמוד (לא בשבילי, אבל היא הצמידה את שתיי ידייה וקימצה אותן לאגרוף אחד והצמידה אותן אל אונה, היטתה את ראש, הוציאה טיםה שת שפתה, משרבבת אותה החוצה, ופתחה את עייניה לרווחה). נאנחתי. הייתי מוכנה ללכת ולקחת את התיק, ולרדת לחדר מורים. אבל לא. קפאתי במקומי. מתן התחיל לזוז לעברי. כלומר לעבר ספיר. קפאתי. לא יכולתי לזוז. בהיתי במקום שהוא עזב. צעדיו המהירם גרמו לי לקפוץ במקומי. התכופפתי מתח לשוחן ורצתי מהר אל המחשב. רק לא להיתקל בו. נצמדתי אל הבנות ששיחקו "הרטס" במחשב. מעיפה מבט קצר בו, בעודו מנסה לפלס דרך בין הכיסאות שנפלו מהשלוחנות זה מכבר. העפתי בו מבט קצר, ואז הוא הסתכל עליי. במבט שלא יכולתי לקלוט עדיין מחייך בשריות החיוך. יכולתי להרגיש לרגע את עורו על עורי, ות סנטרו על כתפי, עוזר לי במטומטמתיקה. אבל א. התחושה הזו נשארה, אבל תחושת היאוש, הכעס, והקנאה מלאו את מה שנשאר מהרגע המאור שהוא הביט בי.
נעצתי מבט במחשב, מתרכזת בו. לאחר כמה שניות העפתי בהם מבט. הרגשתי כמו לפני שנה כמעט. שהאהבה שהרגשתי אליו הייתה חזקה. ומאותה סוף שנה הרגשתי שזה הולך ונמוג, נגוז במהירות על. אבל לא. זה היה חייב לחזור עכשיו! דווקא עכיו! ראיתי אותו מניח א ידו על ידה, סנטרו על כתיפה, והיא משעינה את ראשה על ראשו, נוחרת, כאילו זה משעמם אותי. בעוד שבידו השניה הוא מראה לה ומסביר לה את השאלות האלו. ק הייתי קפואה בפנים. אותה הרגשה חלולה ומקפיאה טיפסה בי. רציתי שהוא יאהב אותי חזרה. לפחות יחבב.
אבל ידעתי שזה אל יקרה לעולם. זו אהבה שלא תממש לעולם. זו אהבה חסרת משמעות. הוא מצא לעצמו את הנסיכה במגדל.
אבל אני כנראה לא נסיכה עדיין.