הייתי רק בת 12

חיפשתי מישהו שיקשיב לי, שיאהב אותי, ולא היה לי אף אחד. חיפשתי דרכים שבהם אוכל למצוא אנשים כאלה, אנשים שיסכימו להקשיב לי. אז נכנסתי לאינטרנט ומצאתי אתר שבו מדברים עם אנשים זרים. ניסתי לדבר עם אנשים , אבל זה לא עבד. חיפשתי וחיפשתי, עברתי כל כך הרבה אנשים. עד שמצאתי אותו. הוא היה בן 33, הוא הציג את עצמו ואמר שיש לו אישה וילדים, ואני אמרתי לו שאני בת 12. הייתי בטוחה שהוא יצא מהשיחה אבל הוא נישאר. דיברנו במשך שעות, חשבתי שסוף סוף מצאתי מישהו שיקשיב לי. הוא היה כל כך נחמד ונעים, הוא היה בשבילי כמו מלאך. דיברנו דרך הטלפון המון, הוא תמיד היה מקשיב לי ונותן לי עצות איך להתמודד עם דברים ומה לעשות ובתמורה לעזרה שלו הייתי צריכה לשלוח לו תמונות. הוא כל הזמן היה אומר לי כמה אני יפה ושאני צריכה לחייך יותר, הוא תמך בי ונתן לי ביטחון.
ככה זה המשיך במשך כמעט חצי שנה, אם אני רציתי לדבר ולפרוק הייתי צריכה לשלוח לו תמונה בתחילת השיחה ובסופה. לפעמים הייתי צריכה לשלוח יותר תמונות כי דיברתי יותר מידי. זה היה נראה לי נורמאלי לחלוטין, הרי אבא שלי לימוד אותי שאין שום דבר חינם בחיים, וזו הדרך היחידה שיכולתי להחזיר לו משהו. באותו זמן חשבתי שהוא מדהים שהוא מסתפק בתמונות של ילדה קטנה לא יפה ולא מפותחת, הייתי אסירת תודה אליו.
יום אחד הוא אמר לי שהוא רוצה להיפגש איתי, הוא אמר לי שאני מקסימה ושאנחנו מדברים כבר המון זמן והוא מאוד רוצה לראות אותי במציאות. אני בכל זאת קצת פחדתי, אולי הוא מחבל והוא עבד עליי כל התקופה? אבל כמובן שבכל זאת הסכמתי, הרי הוא עזר לי המון וידעתי שאם אני לא אסכים הוא לא ידבר איתי יותר, ולא יכולתי לסבול את המחשבה הזאת שאאבד את הבן אדם היחיד שמוכן להקשיב לילדה קטנה ובכיינית.
קבענו להיפגש ביום ראשון בערב בפארק ליד הבית שלי. הוא שאל אותי אם אני מעשנת, הוא אמר שנשים שמעשנות הן הנשים הכי מושכות בעיניו. כמובן שאמרתי לו שאני מעשנת למרות שלא ידעתי אפילו איך להחזיק סיגריה. ככל שהזמן לפגישה שלנו התקרב נלחצתי יותר ויותר, פחדתי שהוא יגלה שאני שיקרתי לו ושאני לא יודעת לעשן. החלטתי שאני חייבת ללמוד לעשן. התגנבתי מהבית ביום שישי בלילה והתחלתי ללכת לעבר מכונת סיגריות שהייתה קרובה לבית. הגעתי למכונה הכנסתי כסף וקניתי קופסה רנדומאלית. חיפשתי מקום שקט שאני יכולה לשבת בו. פתחתי את החפיסה שמתי את הסיגריה בפה והדלקתי אותה. למזלי קניתי מלברו לייט אז לא היה לי יותר מידי קשה. באופן מפתיע כבר אחרי הסיגריה השלישית הצלחתי קצת לעשן. זה עשה לי מין סחרחורת אז הפסקתי. ושחזרתי הביתה הרגשתי שאני מוכנה לפגישה שלנו.
הגיע יום ראשון, השעה הייתי אחת עשרה וחצי ושנארה לי רק חצי שעה עד שאנחנו ניפגש. לבשתי את בגדים הכי יפים שהיו לי ויצאתי החוצה. זה היה חורף וירד גשם בחוץ. חכיתי לו מתחת לגגון של בית הקפה שהיה בפארק. ואז הוא הגיעה. התרגשתי מאוד. הוא חנה את הרכב שלו ובא לקראתי.הוא היה גבוהה מאוד, לא מגולח, לבוש בגינס פשוט וסוודר בלוי, ובכל זאת הוא היה נראה במבחינתי מושלם. הוא בא חייך אליי ונתן לי חיבוק. הלכנו לרכב שלו, הוא הפעיל חימום וישבנו ודיברנו עליי הרבה, והוא נתן לי תחושה שבאמת אכפת לו…
אחרי חצי שעה פחות או יותר הוא הגביר את החימום ושאל "לא חם לך" עם חיוך חביב. עוד לפני שהספקתי לענות הוא התחיל להוריד לי את המעיל. ישבנו כמה דקות בשקט ואז הוא נאנח. שאלתי אותו אם הוא בסדר,הוא ענה לי שכן, הכל בסדר סך הכל, רק שהוא נמצא בתקופה קצת יבשה ואין לו מה לעשות עם זה. לא הבנתי למה הוא התכוונן ושאלתי אם אני יכולה לעזור. "כמובן" הוא ענה במהירות. "את הרי חייבת לי על היום גם, אז התשלום יהיה קצת יותר גבוהה מבדרך כלל.". עברנו למושב האחורי והוא כיבה את האור. הוא לאט לאט פתח את המכנס שלו והוריד אותו, גם את התחתונים. "את ראית פעם זיין?" הוא שאל אותי ואני הינהנתי לשלילה. הייתי מבועתת, לא ידעתי מה לעשות רציתי לרוץ ולברוח הביתה אבל פחדתי שהוא ירדוף אחרי הביתה ואז אמא שלי תגלה על זה. הוא אמר לי שאם אני רוצה להחזיר לו טובה אני חייבת להכניס את הזיין שלו לפה שלי. לא אמרתי כלום רק הינהנתי. הוא תפס את הראש שלי מאחורה בשיער וקירב את הפנים שלי לשם.
תוך כדי הוא רק החמיא לי אבל אני לא יכולתי באמת להקשיב לו, אני רק החזקתי את עצמי לא לבכות. כי אמא אמרה לי פעם שאנשים שונאים אנשים שבוכים. משם זה הדרדר, ואני בעצמי לא מסוגלת לחשוב על זה יותר.
כשסיימתי את המלאכה הוא שאל אותי אם אני רוצה שהוא יקפיץ אותי הביתה. סירבתי ויצאתי מהרכב. לא שמתי עליי את כל הבגדים בחזרה ורצתי הביתה. הוא שלח לי הודעה אחרי חצי שעה ואמר לי שאם אני רוצה להמשיך לדבר איתו אני אצטרך לעשות את זה שוב. לא רציתי לעשות את זה שוב, אבל פחדתי לאבד אותו. חשבתי שבאמת אכפת לו ואני המוזרה שלא מבינה שזה מה שצריך לעשות. קו המחשבה הזה דפק אותי עוד הרבה בחיים, אבל לא משנה מה עשיתי או ליתר דיוק עשו לי, זו הייתה החוויה הנוראית ביותר. ואותה אני לא אשכח לעולם.
אבל הדבר שהכי קשה לי איתו, אפילו היום, אחרי יותר מחמש שנים אני עדיין כועסת על עצמי. אפילו אחרי שהבנתי שהוא "האיש הרע" בסיפור, הכעס העצמי שלי לא נגמר אף פעם. אני לא סולחת לעצמי על זה שלא אמרתי לא, על זה שלא ברחתי משם, על זה שעד היום אני מעשנת, על זה שהייתי כל כך חלשה מולו. למרות שאני מסבירה לעצמי שזה לא אשמתי שהיה חסר לי אהבה, כי הייתי בסך הכל ילדה בת 12 שכל עולמה חרב, שבבית היה עדיף לא להיות כי אבא היה מרביץ ואמא שהייתה מאשימה אותי במצב, ושבחוץ לא הצלחתי להכיר חברים וחייתי בפחדים. אבל כל זה לא עוזר כי הרי אני זאת שעד היום סובלת ולא אף אחד אחר, ואני זאת שהתחלתי לדבר איתו, והסכמתי להיפגש, והכי חשוב זה שאני זאת שלא אמרה לא. אני זאת שגרמתי לעצמי לסבול.