זו פשוט בעיה שלי

נמאס לי, אני לא יודעת איך להסביר את זה בדרך אחרת, אבל אני פשוט מרגישה כאילו הכל אבוד.
ולמרות הכל, וזה עשוי להישמע לכם מוזר, אני רק כמעט מוכנה להיכנע.
אני יודעת שכמעט לא נחשב, שזו סתם מילה עצובה שחורטת את משמעותה בליבנו, אבל מלבד זאת היא סתם מילה פחדנית, מילה שלא מוכנה להתחייב לדבר עדיין, או שכבר מאוחר מידי לכך.
אני רוצה פשוט לוותר, להרים ידיים אבל איכשהו בכל פעם שאני מנסה לעשות את זה, המחשבה על כל הדברים שאני פשוט זורקת לעזאזל עולה בחזרה לראשי ואני לא יודעת יותר מה לעשות יותר.
אני יודעת שהדבר ההגיוני לעשות יהיה פשוט לעצור לנשום, שזה יכול לפתור לי כל-כך הרבה בעיות, אבל האמת היא שאין לי איפה לדחוף את ההפסקה הזו, בגלל שאני יודעת שיש לי למחר שתי עבודות הגשה ומתכונת שלא התחלתי ללמוד אליה.
אני יודעת שיש לי כל-כך הרבה לעשות אבל הינה אני פה, יוצרת לעצמי הפסקה של כמה דקות וכותבת שטויות שלא מעניינות איש ואפילו פחות אותי, בגלל שכל מה שאני יכולה לחשוב עליו בזמן שאצבעותיי רצות על המקלדת זה איך אני מחשבת הפרש מופע, מה זה לעזאזל זה עקום היענות ואיך אני דוחפת שלוש שנים של לימודי תנ"ך לתוך חמש שעות וכל זה בזמן שאני יוצאת מנקודת הנחה שאני לא ישנה היום.
אני רוצה לכתוב עוד כל-כך הרבה אבל המורה הרגע ענתה לי שזו בעיה שלי שאני לא עומדת בעומס ואני מרגישה על סף דמעות, אבל אין לי זמן לדמעות, בגלל שזה רק גורם לידיים שלי לרעוד ויש לי עוד כל-כך הרבה לכתוב הלילה.
בחיים לא ידעתי שהחיפוש אחרי הידע יהיה מלחיץ כל-כך ודורש חזרה על דברים רבים כל-כך שאני מרגישה כבר כמו תוכי. בחיים לא ידעתי שארגיש חצויה כל-כך, במקצועות רבים נאמר לי שהדעה שלי אינה חשובה, הם מכתיבים לי בדיוק מה לומר כאשר שואלים לדעתי, ובמקצועות אחרים נאמר לי שאני צריכה לחשוב מחוץ לקופסא בשביל להצליח. הם נותנים לנו משוואות, גרפים, מבטיחים לנו שלא משנה מה, המתמטיקה לא משקרת, ואז הם זורקים אותנו מתוך העולם התיאורטי האידיאלי והמוגן שלנו אל תוך העולם המעשי ואני לא יכולה למצוא לא את הידיים שלי ובטח לא את הרגלים שלי. בעולם הזה מגלים שגם אם עשינו את המתמטיקה כמו שצריך זה לא חשוב, תמיד תהיה סטייה.
זה לא באמת חשוב על מה אנחנו מדברים, לכל דבר יש סטייה, ואפילו אם אתם לא יודעים שהיא קיימת או אפילו אם אתם לא מודעים לכך שזו בכלל אפשרות, הסטייה הזו כבר תשנה את כל מה שחשבתם שיקרה.