להיות לבד זה הכי בטוח

אני מאוכזבת מעצמי.
כל פעם מחדש אני מחליטה לבטוח באנשים בעיניים עצומות, לא לומדת מהפעמים הקודמות.. חושבת שאני מכירה את הבנאדם כשהוא אפילו לא מכיר את עצמו.
אני אף פעם לא אהיה שייכת, אני יודעת את זה.
אני לא מרגישה שייכת.
כל פעם שאני מנסה להתחבר עם אנשים זה תמיד מתחיל מנושא כל כך מפגר שהוא אפילו לא באמת מעניין אותי ומשם אני פשוט סתם מדברת על דברים שאפילו לא מעניינים אותי
רק כדי לא להיות לבד.
אבל ואוו. מי ידע שהלבד הזה בעצם הוא הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לי?
מי ידע שלהיות לבד זה יותר בטוח מלהיות עם אנשים.
לי לפחות זה יותר בטוח.
אולי אני לא צוחקת, אני לא שמחה ומחייכת ויוצאת למסיבות ונהנית כמוכם
אבל זה בסדר
כי לפחות ככה יש לי שקט
הרעש הזה של הקול בראש שלי ששופט אותי כל הזמן ופוגע בי
הקול הזה שלוחש לי כל יום כמה אני נראית לא טוב וכמה אני לא מספיק טובה
הוא פוגע בי מספיק
אני לא צריכה "חברים" מסביבי שיעבירו עליי ביקורת, שישקרו, ירכלו… יכאיבו לי בכוונה או בלי כוונה.
אני לא צריכה את זה
כואב לי מספיק
אני מכאיבה לעצמי מספיק
אני לא רוצה להיות נחמדה
אני לא רוצה שיהיה לי אכפת
נמאס לי
כל כך כל כך נמאס לי
פשוט לא יכולה יותר.