עברתי מקום

אני רואה אותו. והוא שוב לוחש. שוב שואל.
אני נרעדת. מסבירה לעצמי שזה בסדר, שהתגברתי.
שעברתי מקום.
אבל אני לא. אני יודעת שלא.
איך אני יודעת?
זה כול כך פשוט, זה.. זה באיך שהוא מסתכל עליי. איך שהוא זע באי- נוחות כשרגלינו נפגשות (בטעות!) מתחת לשולחן, ואני ממהרת לחזור ולבהות בשולחן, ולהזיז את הרגל רחוק ככול האפשר.ממנו.
אני לא חושבת שיש סיבה לכך שהפנים שלו נשארו מושלמות. לכך שהעיינים החומות והגדולות שלו פתוחות תמיד לרווחה, מעוטרות בריסים ארוכים ויפים. אפילו התיאור הזה גורם לי לחייך. הוא מזכיר לי כול כך הרבה. הוא מזכיר לי רד הוט צ'ילי פפרס. הוא מזכיר לי סתיו. הוא מזכיר לי שלג. הוא מזכיר לי כחול- כחול בהיר.הוא מזכיר לי תינוק קטן, ילד קטן ותמים.
זה המ שהוא מזכיר לי.
ועכשיו הושיבו אותו לידי. ואני ביקשתי שלא. בבקשה שלא. רציתי.. להיותכ המ שיורת רחוק ממנו. 3 שנים בזבזתי על זה (עם אפשר לקרוא להרגשה הזו בזבוז. היא לא. והיא כן.אוף). שלוש שנים שלמות. מה לא עשיתי? כתבתי עליו שירים, סיפורים… חשבתי עליו, הוא הפיע לי בכול חלום.
הוא נכנס לי לחיים ולא יצא.
אני נושמת עמוק. הוא ילד. אני ילדה. ברצינות שאני לא צריכה להתייחס לזה. ככה כולם אומרים. כולם אומרים שאני ברת מזל שאני יושבת לידו. כי הוא "זורם" עכשיו, כי אני יכולה להפוך אותו מ"חרא" לנחמד. ש.. שזה טוב בשבילי. שאני אפסיק להתבייש ממנו.
ואני לא. אני לא אתגבר על זה. הוא החלום שלי. חלום לא ריאלי בכלל. חלום שנשאר בראש, על הכרית, ולא יוצא מישם לעולם. כמה שאני קטנה ולא מבינה שום דבר- אני יודעת שזה לא יקרה. וזה משפיע לי על החיים בצורה מסויימת. מי שמכיר אותי- יודע.
כשאני מסתכלת עליו. אני נזכרת איך פעם אחת, באחת הפעולות שלנו בחוג סיירות, הוא טיפס על עץ, מנסה לא להיתפס ע"י חבורה של כמה בנות נחמדות ומציקות. הן קראו לו "ישו", ואמרו שהוא צריך לרדת מהעץ אחרת יהרגו אותו, ועשו כאילו הן מיידות באותו באבנים. בכול רגע פחדתי שהן יפגעו בו. אבל האו התחמק מהאבנים, למען הפרוטוקול, בצורה מאוד מרשימה.ואני הסתכלתי על זה מהצד. מנומנמת מעט. וכאשר הן קראו לי, פרצתי לצחוק ואמרתי בקול שקט, שרק הן ישמעו. אבל.. גם הוא שמע.
"ברצינות? זה ישו שלכן?! לישו אמור להיות קוקו!" גיחכתי והלכתי, בעוד הוא מביט במבט נעלב.
היום יש לו קוקו. היום הוא ישו. הוא מושלם.
ואני.. באמת לא מבינה למה אני עושה ביג דיל. כי זה לא. "את תפגשי עוד הרבה אנשים בחייך אליושקה" אומרת לי סבתא, כול פעם שאני שכבת על הספה בסלון ביתם ומתחילה לקטר עליו. לקטר על עצמי "את הרי רק בת 12" היא אומרת בקול נעים, ברוסית מוכרת "את קטנה, ותפגשי עוד הרבה אנשים בחייך" היא מחייכת. ואני רק נאנחת.
ומה עם לא? ומה עם זה ישאר ככה? לנצח?
אני חושבת עליו. תמיד. על החיוך שלו. יש לו חיוך גדול, שהוא מנסה להסתיר, הוא צוחק, וכשהוא מרגיש לא נוח, או לחוץ, הוא מתפף ברגלין על רגליי הכיסא שהוא יושב עליו,ו=וכוסס את ציפורן אגודלו.
אני צריכה להפסיק. אני צריכה להפסיק לחשוב על זה ככה. לחשוב עליו עעה. לחשוב עליי. ככה.
הוא מזכיר לי את הסתיו,
את דצמבר.
הוא מזכיר לי בנאדם שלא נחשף לעברו. כן. זה מה שהוא מזכיר לי.
הוא מזכיר לי שאני עברתי מקום. עברתי תקופה.
אבל לא עברתי.. הרגשה.