אני והקירות.

אני יושבת לבדי בחדר. זו הסיבה שאין לי דרך להוכיח שהקירות מסתכלים עלי מוזר. נשבעת, אני לא משקרת. מוזר, פשוט מוזר.
אני מנסה בלי סוף לדבר אליהם, להסביר להם את מצבי, אני לא במצב טוב. אבל הקירות האלו, לא משנה כמה אני מסבירה את עצמי הם עושים לי פרצופים. הגיעו אלי כבר כמה רופאים, כל אחד מנסה לשכנע אותי שהם לא מסתכלים, אבל אני לא משתכנעת, אני לא מאמינה לרופאים.
אני מדברת איתם בזמן שהם מעשנים סיגריה, מנסה להסתחבק איתם. מנסה להוכיח להם שאני בסדר, אני לא כמו הרופאים אבל הם לא מקשיבים לי. הם מתלחששים ביניהם, אומרים עלי דברים נוראיים, אני אפילו לא אצטט.
אני מפנה אליהם את גבי אבל מבינה מהר מאוד שזה לא עוזר, יש 4 קירות בחדר הזה
עם הזמן אני לומדת להכיר כל אחד מהם. יש את אבי, הוא הכי מבוגר (יליד 1954). הוא המנהיג של הקבוצה. חבר הכי טוב שלו זה דניאל, הקיר שמשמאלו אם עומדים ממול. דניאל חושב שהוא איזה ליצן גדול אבל אני לא חושבת שהבדיחות שלו מצחיקות. מאחוריי יש את רפאל וברוך, לדעתי הם יחד אבל מפחדים לספר. לא קל להיות קיר הומו בימינו.
האינטראקציה בין הקירות שלי היא מוזרה בלשון המעטה. רפאל וברוך מתים לדבר חופשי ביניהם אבל הם לא מסוגלים כי הם מחוברים לאבי ודניאל. הם מסתכלים לפעמים אחד על השני בתשוקה עזה (זה הם עושים כשהם לא נועצים בי מבטים, כמובן). כואב לי קצת עליהם. אם אבי היה מגלה הוא היה מוריד עליהם את התקרה.
אבי לא מפסיק להתלונן על הרטיבות בפינה שבינו לבין ברוך. כל הזמן אומר שזה יהיה הסוף שלו. אבי הוא קצת היפוכונדר.
דניאל הוא הכי בעייתי. הוא מביט בי בלי סוף. לפעמים אני חושבת שאני הולכת להשתגע מזה. אני בועטת בו לפעמים אבל הוא קיר חזק, לא מרגיש אותי בכלל
לקח לי הרבה שנים להבין שאם רק אשקר לרופאים הם יתנו לי לצאת מהחדר.
אני שיקרתי כמו מלכה. "קירות מדברים? חחח…איזו בדיחה טובה". שיקרתי כל כך טוב ששחררו אותי די מהר. ביום האחרון שלי נפרדתי מכולם
לאבי סידרתי דלי, שלפחות לא יהיה בלגן כשהוא מטפטף.
ורפאל מסרתי בהצלחה. בשקט, שלא ישמעו.
ודניאל איחלתי שכל חייו ירגיש מה זה לדבר אל הלאמפה.