בתוך רחובות לבי.

לבנה ועוד לבנה, מוסיפה האני שבתוכי. יש לה חלום-לבנות בית. בית גדול, בתוך רחובות לבה.
לבנה ועוד לבנה, ערימה של לבנים.
איננה מצליחה לספור. היא רוצה חדר בשבילה. גדול, עם חלון לכיוון הים. שבו תוכל להביט בנוף היפה ולנשום, ללא מחשבות. שם, בתוך רחובות לבה.
רחובות רבים, חושבת לעצמה, האני שבתוכי. יש להוסיף עוד מליוני לבנים.
רחוב האהבה,
ורחוב ההצלחה,
רחוב הכבוד,
ורחוב הגאווה,
רחוב הבריאות,
ורחוב הדאגה,
רחוב המשפחה,
ורחוב החברים,
רחוב ההחלטות,
רחוב ההתחלה, ורחוב הסוף.
ובסופו אני. רחוב האני. האני שבתוכי.

והיא לוקחת לבנה ועוד לבנה, ועוד אחת. ומתחילה לנסות לסיים את חלומה הגדול.
ודמעה יורדת. ולאחריו מגיע הצחוק -חיוך עוטף את שפתייה. מלוח כמלח.
רחוב ועוד רחוב. הכל מצטמצם. שנים עוברות. וכך גם היא,.מצמצמת לבנה, ועוד לבנה.
ובסופו. עמד לו בית. בית גדול ויפה. בדיוק כמו שרצתה. בחלומה הגדול.
אך רחוב אחד, לא הצליחה להכניס בתוך אותו בית.
רחוב האני. האני שבתוכי.
הרחוב שאיננו מסוגל להכיל את כל שאר הרחובות. כל אותם רחובות קשים. מבלבלים. מכאיבים.
ובעיקר -בלתי מובנים.
בדיוק.
כך היא נשארת בפנים. בתוך הבית. אך בו זמנית -בחוץ. מחוץ להכל.
כי האני שבתוכה, נשארת עירומה וחסרת כל..