מחשבות

ערב שוב יורד, אני יושבת במרפסת על הפוף הכחול שלי, עם שמיכה דקה וכוס קפה חם ביד. בסלון מלמולים חרישיים של הטלוויזיה שנשארה דולקת, ומלבדה- דממה.

ערב שוב יורד, וככל שבחוץ מחשיך יותר כך אני שוקעת במחשבות יותר.
אני אוהבת את הרגעים האלה. הרגעים האלה של הלבד והשקט שלי.
בלי העומס בעבודה, בלי הנדנודים של אמא שלוחצת שאבוא לקידוש בשבת, בלי להתעסק בבעיות של אחרים, בלי יותר מדי בלאגן על הראש…
רק אני והמחשבות שלי.

אז זה רק אני והמחשבות… המחשבות שלי עלייך. זה הלב שמסרב לתת לי לשכוח אותך.
אז מה אני אעשה איתך, תגיד לי? מה?
למה בכל ערב כשאני יושבת בפינה השקטה שלי, בתקווה לסיים ברוגע את היום העמוס שעבר עליי, אתה דופק לי בדלת ומגיע משום מקום?

הייתי עם כמה גברים אחרייך, חשבתי שזה הדבק שירכיב לי מחדש את השברים.
לא הצלחתי להחזיק קשר רציני אחרייך, חיפשתי בכל אחד את הדבר הקטן הזה שיזכיר לי אותך.
חיפשתי מישהו שיחבק אותי בלילה כשקר, כמו שאתה חיבקת.
חיפשתי את זה שיצחיק אותי בדיוק באמצע הריב שלנו, כשאני רותחת מעצבים, כמו שאתה הצחקת.
חיפשתי את זה שיחזיק לי את היד כשאנחנו מול הטלוויזיה בבית, ויצבוט לי בעדינות את כריות האצבעות, בדיוק כמו שאתה עשית.

אז עברה שנה מאז… שנה מאז הפרידה שהותירה אותי עם חור בלב.
אתה היית כל העולם שלי.
היית האהבה של החיים שלי.
הריח שלך עוד נשאר על הספות, החולצה ששכחת לקחת עוד שמורה אצלי בארון.
היית חלק ממני, חלק מהלב שלי.

נפגשנו מאז הפרידה כמה פעמים כדי לדבר ולנסות לסדר, אבל אף פעם לא התקדמנו לשום מקום. תמיד אותה מנגינה… ״נמאס לי להיות בזוגיות, בא לי לחיות את החיים״.

״אז לך, אהוב שלי. לך תחייה את החיים. תתפרע, תעשן ותזיין כל היום.
אבל תבטיח לי רק דבר אחד.
תבטיח לי שתחזור.. בסדר?
רק תבטיח שאני אהיה הראשונה שתבוא אליה כשתסיים עם חיי גיל הנעורים האלה שלך..
אני אהיה פה. אני נשבעת שאהיה פה, אני אחכה לך על המרפסת כל יום עד שתבוא.״

ומאז… יום יום אני יושבת במרפסת לעת ערב על הפוף שלנו, זה שאהבנו להתכרבל עליו, יושבת לבד עם קפה ביד ומחכה לך שתחזור.